הרב מאיר הילביץ'
היחס בין הטעמים לבין הציווי
הכוונה ב'טעמי המצוות' היא: הטעם שטועמים במצוות.
באמת, הטעם הראשון שטועמים במצוות זה- גזירות אלוקיות, גזירת מלך. "רחמנא אמר תקעו". "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", "קבלו מלכותי ומתוך כך קבלו גזירותיי". אבל, הטעמים שמונחים במצוות הם אין סופיים- בין אם הם הטעמים המוסריים ובין אם הם הטעמים האידיאליסטים, בין אם הם טעמים שבונים את הנפש ובין אם הם הטעמים שמרוממים את כוחה של הנשמה, בין אם הם הטעמים שעסוקים בתיקון העולם ובין אם הם הטעמים שעסוקים בתיקון העולמות.
צריכים לזכור פסקה בספר האורות, באורות התחיה: "יש אשר יכשלו החיים במהלכם". יש מצב שהחיים קצת נכשלים, ו"לא יעצרו עוד כוח ללכת עם הציורים האלוקיים". הרב זצ"ל מדבר שם באריכות על מצב שבו מתקשים מאוד לקיים מצוות מעשיות פרטיות. מדובר שם על שני עניינים.
דרך המשקפיים של נשמתנו הגדולה, אנחנו קרואים לעסוק בטעם המונח במצוות: "טעמו וראו כי טוב ד'".
בעניין אחד כותב הרב כך: "הלא זה כבר יצאנו מהחוג של העמים ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצידן". אנחנו לא ילדים קטנים, אנחנו יודעים לעשות פעולות רציניות גם אם לא מקבלים עליהם סוכריה בסוף. היום? לעשותם. מחר? לקבל שכרם. צריך לזכור שהמצוות הן פעולות רציניות, ואנחנו אנשים רציניים. גם אם "אין הנאתן בצידן"- אנחנו לא מתחברים, אנחנו לא טועמים שום טעם מאיכותה של המצווה, צריך לדעת שבמצוות האלוקיות גנוז אור אין סופי ואנחנו ועושים אותו מחמת הציווי והמצווה.
אך הרב ממשיך: גם אם ניצור פלטינה בעמוד השדרה ונחנך את הדור כולו להיות גיבור חיל ולשאת על כתפיו את עול המצוות, אם לא נתחיל להתנשא לרוממות המחשבה אל עומק החיים האלוקיים שמפעמים במצוות, "מאומה לא נישא בעמלנו". "לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות למרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם... המאור שבנשמתנו" נשמתנו הגדולה מקיפה את כל שליבות הסולם, סולם שראשו בשמיים אך מכוון כלפי הארץ. דרך הסולם הזה, דרך המשקפיים של נשמתנו הגדולה, אנחנו קרואים לעסוק בטעם המונח במצוות: "טעמו וראו כי טוב ד'".
את המצוות צריך לקיים בלי שום טעם – "רחמנא אמר תקעו", זו גזירת מלך. אבל צריך להתחיל להתנשא אל בקשת הטעמים. הכוונה היא לא שנהיה מכורים אל הטעם הטוב והמתוק, לא אל הטעם המצמצמם והמגביל שכולא את המצווה בתובנה כזו או אחרת, במשמעות ורובד כזה או אחר. זהו 'טעמא דקרא' שאיננו דורשים. הכוונה ב'טעם' היא מה שאנחנו טועמים במצוות. המצוות הם כמו המן- כמה טעמים יש בהם- טעם שטועמים בהם בערב לא טועמים בהם בבוקר, טעם שטועמים בהם בילדות לא טועמים בהם בעת הבגרות ולא בעת הזקנה, טעם שטועם אדם אחד לא יטעום טעם אדם אחר, וטעם שטועם ביום כזה יטעום טעם אחר ביום כזה. הטעמים שלהן אין סופיים- "רחבה מצוותך מאוד", ויש חובה גדולה להתחיל להתנשא לטעמים הללו.
נזכה בעז"ה, שהסדרה הזו שעוסקת במצוות וטעמיהן, שעסוקה בלברר את אורות המצוות,תהיה לתוספת חיזוק למחויבות שלנו לקיום מצוות. שנזכה לעלות מעלה מעלה להתחזק לאחוז במצוות כולן בכל דקדוקיהן היותר פרטיים שיש, ובכל טעמיהם שהיותר גדולים ועמוקים. הקשבה מועילה ולימוד חשוב, שנזכה לעלות ולהתעלות.
הכוונה ב'טעמי המצוות' היא: הטעם שטועמים במצוות.
באמת, הטעם הראשון שטועמים במצוות זה- גזירות אלוקיות, גזירת מלך. "רחמנא אמר תקעו". "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", "קבלו מלכותי ומתוך כך קבלו גזירותיי". אבל, הטעמים שמונחים במצוות הם אין סופיים- בין אם הם הטעמים המוסריים ובין אם הם הטעמים האידיאליסטים, בין אם הם טעמים שבונים את הנפש ובין אם הם הטעמים שמרוממים את כוחה של הנשמה, בין אם הם הטעמים שעסוקים בתיקון העולם ובין אם הם הטעמים שעסוקים בתיקון העולמות.
צריכים לזכור פסקה בספר האורות, באורות התחיה: "יש אשר יכשלו החיים במהלכם". יש מצב שהחיים קצת נכשלים, ו"לא יעצרו עוד כוח ללכת עם הציורים האלוקיים". הרב זצ"ל מדבר שם באריכות על מצב שבו מתקשים מאוד לקיים מצוות מעשיות פרטיות. מדובר שם על שני עניינים.
דרך המשקפיים של נשמתנו הגדולה, אנחנו קרואים לעסוק בטעם המונח במצוות: "טעמו וראו כי טוב ד'".
בעניין אחד כותב הרב כך: "הלא זה כבר יצאנו מהחוג של העמים ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצידן". אנחנו לא ילדים קטנים, אנחנו יודעים לעשות פעולות רציניות גם אם לא מקבלים עליהם סוכריה בסוף. היום? לעשותם. מחר? לקבל שכרם. צריך לזכור שהמצוות הן פעולות רציניות, ואנחנו אנשים רציניים. גם אם "אין הנאתן בצידן"- אנחנו לא מתחברים, אנחנו לא טועמים שום טעם מאיכותה של המצווה, צריך לדעת שבמצוות האלוקיות גנוז אור אין סופי ואנחנו ועושים אותו מחמת הציווי והמצווה.
אך הרב ממשיך: גם אם ניצור פלטינה בעמוד השדרה ונחנך את הדור כולו להיות גיבור חיל ולשאת על כתפיו את עול המצוות, אם לא נתחיל להתנשא לרוממות המחשבה אל עומק החיים האלוקיים שמפעמים במצוות, "מאומה לא נישא בעמלנו". "לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות למרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם... המאור שבנשמתנו" נשמתנו הגדולה מקיפה את כל שליבות הסולם, סולם שראשו בשמיים אך מכוון כלפי הארץ. דרך הסולם הזה, דרך המשקפיים של נשמתנו הגדולה, אנחנו קרואים לעסוק בטעם המונח במצוות: "טעמו וראו כי טוב ד'".
את המצוות צריך לקיים בלי שום טעם – "רחמנא אמר תקעו", זו גזירת מלך. אבל צריך להתחיל להתנשא אל בקשת הטעמים. הכוונה היא לא שנהיה מכורים אל הטעם הטוב והמתוק, לא אל הטעם המצמצמם והמגביל שכולא את המצווה בתובנה כזו או אחרת, במשמעות ורובד כזה או אחר. זהו 'טעמא דקרא' שאיננו דורשים. הכוונה ב'טעם' היא מה שאנחנו טועמים במצוות. המצוות הם כמו המן- כמה טעמים יש בהם- טעם שטועמים בהם בערב לא טועמים בהם בבוקר, טעם שטועמים בהם בילדות לא טועמים בהם בעת הבגרות ולא בעת הזקנה, טעם שטועם אדם אחד לא יטעום טעם אדם אחר, וטעם שטועם ביום כזה יטעום טעם אחר ביום כזה. הטעמים שלהן אין סופיים- "רחבה מצוותך מאוד", ויש חובה גדולה להתחיל להתנשא לטעמים הללו.
נזכה בעז"ה, שהסדרה הזו שעוסקת במצוות וטעמיהן, שעסוקה בלברר את אורות המצוות,תהיה לתוספת חיזוק למחויבות שלנו לקיום מצוות. שנזכה לעלות מעלה מעלה להתחזק לאחוז במצוות כולן בכל דקדוקיהן היותר פרטיים שיש, ובכל טעמיהם שהיותר גדולים ועמוקים. הקשבה מועילה ולימוד חשוב, שנזכה לעלות ולהתעלות.
