הרב אמציה גנץ
מגמת יציאת מצרים
מאז קיבל את שליחותו במעמד הסנה ולאורך כל נאומיו אל פרעה, הצטווה משה לדרוש מפרעה לאפשר לעם ישראל לעבוד את ה': "שלח עמי ויעבדוני", "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה". השאלה מתבקשת מאליה, בלשונו של אור החיים הקדוש: "למה יעשה ה' הדבר דרך ערמה, כי חס ושלום לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם (כלפי "ושאלה אשה משכנתה") ועיניהם רואות וכלות"? פעמים רבות לימדתנו התורה שמטרת המכות "וידעו מצרים כי אני ה'". דווקא בשל כך היינו מצפים לדרישה חד משמעית לשחרור בני ישראל, ושהתוצאה הסופית של המכות תהיה שליחת בני ישראל לחופשי מתוך הכרת פרעה בטעותו והכרתו בה'.
תשובת אור החיים היא שכל זה נעשה כדי לאפשר לפרעה להתחרט על שילוחם (לאחר שנודע לו שבני ישראל לא יחזרו בתום שלשה ימים)ולרדוף אחריהם, ועל ידי כך להגיע למעמד קריעת ים סוף שהוא הפסגה של יציאת מצרים.
ועדיין צריכים אנו להבין. שהרי כפי שאמרנו, הערמה זו נטלה מיציאת מצרים את כל עוצמתה, שהרי בצורה זו פרעה אינו נתפס כמלך שנוצח, אלא סך הכל כמלך שנתן אמון יתר בעם ישראל, אשר יצא ממצרים בהסכמתו.
נראה שהערמה זו בנתה צד מהותי במשמעות של יציאת מצרים עצמה. כשנחזור ונעיין במעמד הסנה נמצא שעניין העבודה נאמר שם גם למשה עצמו, לא רק כדי לאומרו לפרעה: "בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (ולפי האבן עזרא זה ממש מה שנאמר לפרעה, שהרי המרחק בין הר סיני למצרים הוא דרך שלושת ימים). עניין ה"עבודה" מתגלה כחלק מהותי מהיציאה, ולא רק כתירוץ כלפי פרעה. (ומסתבר שבשל כך, תחילת הופעת הגאולה - בסנה, הייתה בהר סיני - סוף מעשה במחשבה תחילה). לא העבודה צורך ההוצאה אלא ההוצאה צורך העבודה.
עבד עברי שאינו רוצה להשתחרר בגמר שש שנים אזנו נרצעת. על פי חז"ל הטעם הוא: "אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך זה ומכר את עצמו". והשאלה שנשאלת: וכי הסתירה הכרחית, הרי יכול להיות עבד לאדם צדיק שהעבדות אצלו לא תסתור באופן מעשי את העבדות לה', ויתכן אף שיוכל להתקדם על ידי הקרבה שלו לצדיק?
אך נראה שמבחינה מהותית העבדות לאדם סותרת את העבדות לה'. העבדות לה' אינה מקיפה רק את הצדדים המעשיים של האדם, אלא היא מתייחסת בעיקר לצדדים הפנימיים שבאדם: "ולעבדו בכל לבבכם". כאשר העבד אינו רוצה לצאת אחר שש שנים, מתגלה שהשעבוד לאדוניו אינו מקרה חיצוני, אלא הופך להיות מהותי, ובזה הוא סותר את מה ששמעה אזנו על הר סיני.
כאשר נתבונן בצורה זו על יציאת מצרים, נבין שיציאת מצרים אינה יציאה משעבוד מצרים, וגם כניסה לעבודת ה'. אלא אלו שני צדדים של אותה מטבע - לא יתכן צד אחד אם לא יתקיים הצד השני. זו גם הסיבה שקרבן פסח הוא הקרבן היחיד מכל הקרבנות שהקרבתו נקראת פעמים רבות בשם "עבודה". יציאת מצרים היא השער המאפשר את הכניסה לעבודת ה', שראשיתה בהקרבת הפסח.
יציאת מצרים היא השער המאפשר את הכניסה לעבודת ה', שראשיתה בהקרבת הפסח.
מכאן, שאין אפשרות לצאת דרך שלושת ימים לעבוד את ה' כאשר אנחנו תחת שעבודם של מצרים. רק לפרעה אפשרות זו הייתה נראית אפשרית.
ענינו של חג הפסח הוא לשחרר את עצמנו משעבודים זרים הסובבים אותנו. הן שעבוד לחומר והן שעבודים לתפיסות מקובלות שקריות, שמסתכלות על העולם כעולם מצומצם הסגור בתוך עצמו, ואינן מכירות במגמה הכללית של כל המציאות, במגמה הנותנת למציאות משמעות חדשה ואמיתית. רק מתוך היציאה המוחלטת לחירות אנחנו יכולים אחר כך להגיע לשבועות - למתן התורה, ולעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו.
מאז קיבל את שליחותו במעמד הסנה ולאורך כל נאומיו אל פרעה, הצטווה משה לדרוש מפרעה לאפשר לעם ישראל לעבוד את ה': "שלח עמי ויעבדוני", "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה". השאלה מתבקשת מאליה, בלשונו של אור החיים הקדוש: "למה יעשה ה' הדבר דרך ערמה, כי חס ושלום לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם (כלפי "ושאלה אשה משכנתה") ועיניהם רואות וכלות"? פעמים רבות לימדתנו התורה שמטרת המכות "וידעו מצרים כי אני ה'". דווקא בשל כך היינו מצפים לדרישה חד משמעית לשחרור בני ישראל, ושהתוצאה הסופית של המכות תהיה שליחת בני ישראל לחופשי מתוך הכרת פרעה בטעותו והכרתו בה'.
תשובת אור החיים היא שכל זה נעשה כדי לאפשר לפרעה להתחרט על שילוחם (לאחר שנודע לו שבני ישראל לא יחזרו בתום שלשה ימים)ולרדוף אחריהם, ועל ידי כך להגיע למעמד קריעת ים סוף שהוא הפסגה של יציאת מצרים.
ועדיין צריכים אנו להבין. שהרי כפי שאמרנו, הערמה זו נטלה מיציאת מצרים את כל עוצמתה, שהרי בצורה זו פרעה אינו נתפס כמלך שנוצח, אלא סך הכל כמלך שנתן אמון יתר בעם ישראל, אשר יצא ממצרים בהסכמתו.
נראה שהערמה זו בנתה צד מהותי במשמעות של יציאת מצרים עצמה. כשנחזור ונעיין במעמד הסנה נמצא שעניין העבודה נאמר שם גם למשה עצמו, לא רק כדי לאומרו לפרעה: "בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (ולפי האבן עזרא זה ממש מה שנאמר לפרעה, שהרי המרחק בין הר סיני למצרים הוא דרך שלושת ימים). עניין ה"עבודה" מתגלה כחלק מהותי מהיציאה, ולא רק כתירוץ כלפי פרעה. (ומסתבר שבשל כך, תחילת הופעת הגאולה - בסנה, הייתה בהר סיני - סוף מעשה במחשבה תחילה). לא העבודה צורך ההוצאה אלא ההוצאה צורך העבודה.
עבד עברי שאינו רוצה להשתחרר בגמר שש שנים אזנו נרצעת. על פי חז"ל הטעם הוא: "אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך זה ומכר את עצמו". והשאלה שנשאלת: וכי הסתירה הכרחית, הרי יכול להיות עבד לאדם צדיק שהעבדות אצלו לא תסתור באופן מעשי את העבדות לה', ויתכן אף שיוכל להתקדם על ידי הקרבה שלו לצדיק?
אך נראה שמבחינה מהותית העבדות לאדם סותרת את העבדות לה'. העבדות לה' אינה מקיפה רק את הצדדים המעשיים של האדם, אלא היא מתייחסת בעיקר לצדדים הפנימיים שבאדם: "ולעבדו בכל לבבכם". כאשר העבד אינו רוצה לצאת אחר שש שנים, מתגלה שהשעבוד לאדוניו אינו מקרה חיצוני, אלא הופך להיות מהותי, ובזה הוא סותר את מה ששמעה אזנו על הר סיני.
כאשר נתבונן בצורה זו על יציאת מצרים, נבין שיציאת מצרים אינה יציאה משעבוד מצרים, וגם כניסה לעבודת ה'. אלא אלו שני צדדים של אותה מטבע - לא יתכן צד אחד אם לא יתקיים הצד השני. זו גם הסיבה שקרבן פסח הוא הקרבן היחיד מכל הקרבנות שהקרבתו נקראת פעמים רבות בשם "עבודה". יציאת מצרים היא השער המאפשר את הכניסה לעבודת ה', שראשיתה בהקרבת הפסח.
יציאת מצרים היא השער המאפשר את הכניסה לעבודת ה', שראשיתה בהקרבת הפסח.
מכאן, שאין אפשרות לצאת דרך שלושת ימים לעבוד את ה' כאשר אנחנו תחת שעבודם של מצרים. רק לפרעה אפשרות זו הייתה נראית אפשרית.
ענינו של חג הפסח הוא לשחרר את עצמנו משעבודים זרים הסובבים אותנו. הן שעבוד לחומר והן שעבודים לתפיסות מקובלות שקריות, שמסתכלות על העולם כעולם מצומצם הסגור בתוך עצמו, ואינן מכירות במגמה הכללית של כל המציאות, במגמה הנותנת למציאות משמעות חדשה ואמיתית. רק מתוך היציאה המוחלטת לחירות אנחנו יכולים אחר כך להגיע לשבועות - למתן התורה, ולעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו.
