הרב אליעזר גבל
מתחיל בגנות ומסיים בשבח
רציתי לדבר על נושא שהוא לכאורה מאוד מהותי בליל הסדר, אבל הוא לא כל כך ברור. כשהמשנה בפרק ערבי פסחים מדברת על אופן סיפור יציאת מצרים, היא מזכירה שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. דורשת המשנה תנאי משמעותי מאיתנו, והוא ההתחלה בגנות. ולכאורה הדבר הוא פלא, למה בליל הסדר צריך לספר בגנות? זו נקודה כל כך משמעותית, עד כדי כך שבמחלוקת רב ושמואל בגמרא על מהי הגנות, האם היא 'עבדים היינו' או 'שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', להלכה אנחנו עושים את שניהם כדי לצאת ידי חובה- מזכירים בהידור את כל הגנות שיש בעם ישראל.
הרובד הפשוט של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", מוסבר ברמה פשוטה בדברי הרב קוק זצ"ל על ה'מגיד' בהגדה של פסח- גם בדברים השליליים בחיים יש מעלות מסוימות. מסביר הרב, שגם בעבדות שהיא לכאורה דבר שמאוד מצמצם ומקטין את החיים, יש יתרון גדול. "אל תירא עבדי יעקב"- יש מעלה,שגם מתוך כל החירות וכל הגודל של ליל הסדר, אנחנו עדיין מסוגלים להיות עבדים שלהקב"ה, אנחנו מסוגלים לקחת את החירות שלנו ולבטל אותה מתוך חירותנו להיות עבדים שבטלים לגמרי לקב"ה. אפילו בעבודה זרה מסביר הרב שם שיש מעלה, בכוח הדמיון. "ביד הנביאים אדמה", למרות שכל העבודה זרה קורה בכוח הדמיון, כח שהוא גשמי, גם בו יש יתרון גדול כשהוא מצטרף למרחב הכללי- אל הגודל האמיתי והחירות הגדולה, אל עבודת השם האלוקית שהולכת ומופיעה בעולם. גם הכוחות הרעים, הם מצטרפים אל תוך המכלול, הם בונים משהו.
במקום אחר, באורות הקודש, הוא מסביר שהרע הוא כמו השמרים של היין, שמחזקים את היין ויוצרים לו תוקף ועוצמה. אנחנו באים להוסיף לתוך הגודל העצום של סיפור יציאת מצרים גם חלקים שהם כביכול רעים אבל יש בהם ניצוץ טוב, כי אנחנו רוצים לאסוף את כל הופעת הטוב-גם את הטוב של "עבדים היינו" וגם את הטוב של "מתחילה עובדי עבודה זרה היינו", ולזכך גם אותו – "ונשאר גם הוא לא-לוהינו". באה המשנה לחנך אותנו שגם ברע יש איזה שהוא כוח טוב שבא ומצטרף אל המציאות האלוקית.
אבל לכאורה, אם נישאר ברובד הזה- עדיין קצת קשה, כי "מתחיל בגנות ומסיים ובשבח" זה עוד פרט קטן. לפי זה העיקר הוא החירות ועם ישראל, ויש פרטים קטנים מאוד מסוימים שמתווספים על ידי הרע, בחינות מסוימות שצריך לעמול כדי להשקיע ולהתאמץ להופיע אותם. למה זה כזה עניין גדול שצריך להיות כתוב במשנה, האם זה עניינו של ליל הסדר?
המהר"ל מפראג מביא מדרש על פרה אדומה, "מי יתן טהור מטמא, לא אחד?", המדרש מסביר: "ישראל ממצרים, אברהם מתרח", ומסביר המהר"ל את מדרש על פי המושג 'ידיעת ההפכים'. הצורך שההפכים יצאו זה מזה, הוא לא רק שיזכירו גם דבר וגם הופכו, אלא ממש החיבור שלהם. הקשר ביניהם, הוא משמעותי מאוד. המציאות של הוצאת טהור מטמא היא כל כך עמוקה, וכל כך מהותית, שרק הקב"ה יכול להיות זה שמוציא את ההפכים.
העולם שלנו הוא עולם נברא, אך מעלתו של העולם הזה הוא שהוא לא מתחיל מהמציאות הקטנה המצומצמת, העולם שלנו מתחיל מהמציאות הנבדלת, מהמציאות ה'אחד'ית, מהמציאות הכוללת כל האין סופית, ומשם הוא הולך ומתפרט- כל דבר שנברא בעולם הוא סוג של פירוט של אותו כוח אחדותי של הקב"ה. משל למה הדבר דומה? לאור של השמש. האור של השמש מבחינה חיצונית נראה אור לבן, רגיל, ואין הבדל בינו לבין האור של הנורה. אבל באמת, אנחנו פוגשים רק צד מאוד חיצוני שלו- באמת האור הזה כולל בתוכו את כל הספקטרום של הצבעים. רואים את זה בקשת- כשיש שבירה, שינוי של הגלים,רואים שבתוך השמש הזו יש אין סוף של גוונים, והכל נובע מאותו אור השמש.
בעומק הרבה יותר גדול, זה כל המציאות שלנו. הקב"ה שהוא כולל כל, הוא אין סופי, הוא ברא עולם שכל פרט ממנו הוא ביטוי, גוון מסוים של המציאות האלוקית, ובזה אנחנו אומרים שכל דבר במציאות הוא לא מיותר, כל דבר במציאות יש לו חיבור אחד לשני, הוא חלק מהופעת המציאות האלוקית, חלק מהופעת ה"לא אחד". אומר המהר"ל,שדווקא המציאות האחת, שככוללת כל בתוכה, היא מאחדת את כל ההפכים, והיא יוצרת ומגלה איך כל פרט במציאות הוא בעצם גילוי, גוון וצד מסוים שחושף לנו את גודל עצמותו שלהקב"ה.
מה זה בעצם 'הכל'?, אמירת ה'כל' היא בעצם אמירה ריקה- כמו שאנחנו נפגשים עם הלבן, אנחנו לא יכולים לזהות את ככל הגוונים שבתוכו. בשביל זה צריך להוציא לפועל את כל הפרטים. לכן בליל הסדר, כשאנחנו עסוקים בהופעת עם ישראל שהוא ראשית, אנחנו צריכים לגלות את כל הגוונים של עם ישראל, גם את הגוונים הטובים וגם את הגוונים הרעים, כי בעצם כל הגוונים הם שייכים להופעה ולגילוי של המציאות האלוקית.
אך המהר"ל מסביר עומק יותר פנימי, ובסוף זה גם הפשט של מה שהרב קוק זצ"ל כותב. עם ישראל הוא שלם, והתורה היא שלמה. אך גם אם היא שלמה, כיוון שהיא מציאות שקיימת בעולם הזה, היא חלקית- "כי חלק ד' עמו", אנחנו תמיד נישאר חלק- פן אחד, פן גשמי, פן מוגבל. בעצם היותנו מוגבל, למרות שאנחנו אולי מאוד עליונים וכוללים כל אפילו,אנחנו חסרים חלק מהמציאות. המציאות של המציאות של הטוב שאנו מחפשים היא לא מציאות של טוב מוגבל, שאפשר להגדיר אותו כטוב מצד עצמו, הטוב שאותו אנחנו מחפשים הוא טוב הרבה יותר גדול מהטוב שנראה לעיניים הבוסריות שלנו. הטוב שנראה לנו הוא תמיד יהיה חלקי. העולם הזה תמיד הוא רואה ובוחן דברים בצורה מחולקת ומוגדרת- עם ישראל מתחיל פה ונגמר פה, המצה מתחילה פה ונגמרת פה, ויש המון מרחב בחיים שהנקודה הזו לא מגלה.
כדי להיפגש לא רק עם ההתפרטות של 'אחד', לא רק עם כל הגוונים של ה'אחד'יות, אלא עם משהו הרבה יותר עמוק ואיכותי של ה'אחד'יות, עם הנשמה של העולם הבא שהולכת ומתגלה בעולם הזה, מציאות שאי אפשר להגביל ולהגדיר אותה, במובן האחדותי השלם של הכולל כל, בשביל זה צריך לא רק לראות כל גוון, הגנות והשבח- צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, צריך ליצור את כל המרחב השלם של כל החלקים והפרטים שבעולם
האמת,הטוב האמיתי, הוא טוב הרבה יותר עליון. מה שהמדרש אומר, זה שכדי להיפגש לא רק עם ההתפרטות של 'אחד', לא רק עם כל הגוונים של ה'אחד'יות, אלא עם משהו הרבה יותר עמוק ואיכותי של ה'אחד'יות, עם הנשמה של העולם הבא שהולכת ומתגלה בעולם הזה, מציאות שאי אפשר להגביל ולהגדיר אותה, במובן האחדותי השלם של הכולל כל, בשביל זה צריך לא רק לראות כל גוון, הגנות והשבח- צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, צריך ליצור את כל המרחב השלם של כל החלקים והפרטים שבעולם. אנחנו עוסקים בלהופיע נשמה חדשה, כדי שנשמה אלוקית תתגלה בתוך המעשים שלנו- לא רק משהו שהוא מתחיל מהמציאות המחולקת והמפורדת,לא רק טוב כזה שהוא טוב של העולם שלנו, שהוא מוגבל ומוגדר, אלא טוב שהוא חי , שהוא יוצא מהמצרים, שהוא יום שכולו ארוך, שהוא יום שכולו שבת, שאין בו צמצומים והגבלות.
כל ליל הסדר בנוי מהפכים, החל מהגדרת המצה שהיא לחם עוני- יש מציאות של עושר, יש מציאות של עוני, יש מציאות של אכילת הכרח ואכילת תכלית, יש את המצה ויש את המרור, יש את השעבוד ויש את הגאולה. כל הדברים האלה באים להראות לנו שאנחנו לא רק באים לראות את הטוב שנראה לנו טוב, שמוגבל ומוגדר על ידי הצמצום שלנו כטוב, אנחנו מחפשים את הטוב האמיתי, שכולל כול, שמופיע את ה'אחד'יות של הקב"ה.
אולי זה רמוז בסוף ליל הסדר, בחד גדיא המפורסם שלא ברור מה כוונתו. ברצף הסיפור, הדמות הראשון שקנתה את הגדי טובה, ומי שאכל את הגדי הוא רע. אם עושים את החשבון של הטוב והרע וממשיכים הלאה, יוצא שהקב"ה הוא בצד הרע, לא בצד הטוב. אולי העומק של זה, זה יוצא מאותה נקודה- המטרה בליל הסדר היא לא לעסוק במצה, המציאות הראשיתית שעומדת בפני עצמה.
צריך לזכור שליל הסדר הוא לעתיד לבוא כשנביא קורבן פסח זה יהיה דאורייתא, הייחוד של המרור והמצה דרך קורבן פסח. המציאות של ידיעת ההפכים, של השלמות של 'לא אחד', לא רק המציאות של הטוב, אלא המציאות האלוקית האין סופית שהופכת את העולם להיות אין סופי- בחד גדיא אנחנו רואים שכל פרט כל איבר יש לו את המקום שלו ויש לו את המשמעות שלו, והכל בסוף, כל הפרטים, החתול והכלב, המים והאש, הכל בעצם בא להופיע את שמו שלהקב"ה ולגלות איך אולי צד אחד זה הקב"ה, והצד השני הוא "שה פזורה ישראל", איך בעצם המציאות האלוקית חובקת כל.
רציתי לדבר על נושא שהוא לכאורה מאוד מהותי בליל הסדר, אבל הוא לא כל כך ברור. כשהמשנה בפרק ערבי פסחים מדברת על אופן סיפור יציאת מצרים, היא מזכירה שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. דורשת המשנה תנאי משמעותי מאיתנו, והוא ההתחלה בגנות. ולכאורה הדבר הוא פלא, למה בליל הסדר צריך לספר בגנות? זו נקודה כל כך משמעותית, עד כדי כך שבמחלוקת רב ושמואל בגמרא על מהי הגנות, האם היא 'עבדים היינו' או 'שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', להלכה אנחנו עושים את שניהם כדי לצאת ידי חובה- מזכירים בהידור את כל הגנות שיש בעם ישראל.
הרובד הפשוט של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", מוסבר ברמה פשוטה בדברי הרב קוק זצ"ל על ה'מגיד' בהגדה של פסח- גם בדברים השליליים בחיים יש מעלות מסוימות. מסביר הרב, שגם בעבדות שהיא לכאורה דבר שמאוד מצמצם ומקטין את החיים, יש יתרון גדול. "אל תירא עבדי יעקב"- יש מעלה,שגם מתוך כל החירות וכל הגודל של ליל הסדר, אנחנו עדיין מסוגלים להיות עבדים שלהקב"ה, אנחנו מסוגלים לקחת את החירות שלנו ולבטל אותה מתוך חירותנו להיות עבדים שבטלים לגמרי לקב"ה. אפילו בעבודה זרה מסביר הרב שם שיש מעלה, בכוח הדמיון. "ביד הנביאים אדמה", למרות שכל העבודה זרה קורה בכוח הדמיון, כח שהוא גשמי, גם בו יש יתרון גדול כשהוא מצטרף למרחב הכללי- אל הגודל האמיתי והחירות הגדולה, אל עבודת השם האלוקית שהולכת ומופיעה בעולם. גם הכוחות הרעים, הם מצטרפים אל תוך המכלול, הם בונים משהו.
במקום אחר, באורות הקודש, הוא מסביר שהרע הוא כמו השמרים של היין, שמחזקים את היין ויוצרים לו תוקף ועוצמה. אנחנו באים להוסיף לתוך הגודל העצום של סיפור יציאת מצרים גם חלקים שהם כביכול רעים אבל יש בהם ניצוץ טוב, כי אנחנו רוצים לאסוף את כל הופעת הטוב-גם את הטוב של "עבדים היינו" וגם את הטוב של "מתחילה עובדי עבודה זרה היינו", ולזכך גם אותו – "ונשאר גם הוא לא-לוהינו". באה המשנה לחנך אותנו שגם ברע יש איזה שהוא כוח טוב שבא ומצטרף אל המציאות האלוקית.
אבל לכאורה, אם נישאר ברובד הזה- עדיין קצת קשה, כי "מתחיל בגנות ומסיים ובשבח" זה עוד פרט קטן. לפי זה העיקר הוא החירות ועם ישראל, ויש פרטים קטנים מאוד מסוימים שמתווספים על ידי הרע, בחינות מסוימות שצריך לעמול כדי להשקיע ולהתאמץ להופיע אותם. למה זה כזה עניין גדול שצריך להיות כתוב במשנה, האם זה עניינו של ליל הסדר?
המהר"ל מפראג מביא מדרש על פרה אדומה, "מי יתן טהור מטמא, לא אחד?", המדרש מסביר: "ישראל ממצרים, אברהם מתרח", ומסביר המהר"ל את מדרש על פי המושג 'ידיעת ההפכים'. הצורך שההפכים יצאו זה מזה, הוא לא רק שיזכירו גם דבר וגם הופכו, אלא ממש החיבור שלהם. הקשר ביניהם, הוא משמעותי מאוד. המציאות של הוצאת טהור מטמא היא כל כך עמוקה, וכל כך מהותית, שרק הקב"ה יכול להיות זה שמוציא את ההפכים.
העולם שלנו הוא עולם נברא, אך מעלתו של העולם הזה הוא שהוא לא מתחיל מהמציאות הקטנה המצומצמת, העולם שלנו מתחיל מהמציאות הנבדלת, מהמציאות ה'אחד'ית, מהמציאות הכוללת כל האין סופית, ומשם הוא הולך ומתפרט- כל דבר שנברא בעולם הוא סוג של פירוט של אותו כוח אחדותי של הקב"ה. משל למה הדבר דומה? לאור של השמש. האור של השמש מבחינה חיצונית נראה אור לבן, רגיל, ואין הבדל בינו לבין האור של הנורה. אבל באמת, אנחנו פוגשים רק צד מאוד חיצוני שלו- באמת האור הזה כולל בתוכו את כל הספקטרום של הצבעים. רואים את זה בקשת- כשיש שבירה, שינוי של הגלים,רואים שבתוך השמש הזו יש אין סוף של גוונים, והכל נובע מאותו אור השמש.
בעומק הרבה יותר גדול, זה כל המציאות שלנו. הקב"ה שהוא כולל כל, הוא אין סופי, הוא ברא עולם שכל פרט ממנו הוא ביטוי, גוון מסוים של המציאות האלוקית, ובזה אנחנו אומרים שכל דבר במציאות הוא לא מיותר, כל דבר במציאות יש לו חיבור אחד לשני, הוא חלק מהופעת המציאות האלוקית, חלק מהופעת ה"לא אחד". אומר המהר"ל,שדווקא המציאות האחת, שככוללת כל בתוכה, היא מאחדת את כל ההפכים, והיא יוצרת ומגלה איך כל פרט במציאות הוא בעצם גילוי, גוון וצד מסוים שחושף לנו את גודל עצמותו שלהקב"ה.
מה זה בעצם 'הכל'?, אמירת ה'כל' היא בעצם אמירה ריקה- כמו שאנחנו נפגשים עם הלבן, אנחנו לא יכולים לזהות את ככל הגוונים שבתוכו. בשביל זה צריך להוציא לפועל את כל הפרטים. לכן בליל הסדר, כשאנחנו עסוקים בהופעת עם ישראל שהוא ראשית, אנחנו צריכים לגלות את כל הגוונים של עם ישראל, גם את הגוונים הטובים וגם את הגוונים הרעים, כי בעצם כל הגוונים הם שייכים להופעה ולגילוי של המציאות האלוקית.
אך המהר"ל מסביר עומק יותר פנימי, ובסוף זה גם הפשט של מה שהרב קוק זצ"ל כותב. עם ישראל הוא שלם, והתורה היא שלמה. אך גם אם היא שלמה, כיוון שהיא מציאות שקיימת בעולם הזה, היא חלקית- "כי חלק ד' עמו", אנחנו תמיד נישאר חלק- פן אחד, פן גשמי, פן מוגבל. בעצם היותנו מוגבל, למרות שאנחנו אולי מאוד עליונים וכוללים כל אפילו,אנחנו חסרים חלק מהמציאות. המציאות של המציאות של הטוב שאנו מחפשים היא לא מציאות של טוב מוגבל, שאפשר להגדיר אותו כטוב מצד עצמו, הטוב שאותו אנחנו מחפשים הוא טוב הרבה יותר גדול מהטוב שנראה לעיניים הבוסריות שלנו. הטוב שנראה לנו הוא תמיד יהיה חלקי. העולם הזה תמיד הוא רואה ובוחן דברים בצורה מחולקת ומוגדרת- עם ישראל מתחיל פה ונגמר פה, המצה מתחילה פה ונגמרת פה, ויש המון מרחב בחיים שהנקודה הזו לא מגלה.
כדי להיפגש לא רק עם ההתפרטות של 'אחד', לא רק עם כל הגוונים של ה'אחד'יות, אלא עם משהו הרבה יותר עמוק ואיכותי של ה'אחד'יות, עם הנשמה של העולם הבא שהולכת ומתגלה בעולם הזה, מציאות שאי אפשר להגביל ולהגדיר אותה, במובן האחדותי השלם של הכולל כל, בשביל זה צריך לא רק לראות כל גוון, הגנות והשבח- צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, צריך ליצור את כל המרחב השלם של כל החלקים והפרטים שבעולם
האמת,הטוב האמיתי, הוא טוב הרבה יותר עליון. מה שהמדרש אומר, זה שכדי להיפגש לא רק עם ההתפרטות של 'אחד', לא רק עם כל הגוונים של ה'אחד'יות, אלא עם משהו הרבה יותר עמוק ואיכותי של ה'אחד'יות, עם הנשמה של העולם הבא שהולכת ומתגלה בעולם הזה, מציאות שאי אפשר להגביל ולהגדיר אותה, במובן האחדותי השלם של הכולל כל, בשביל זה צריך לא רק לראות כל גוון, הגנות והשבח- צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, צריך ליצור את כל המרחב השלם של כל החלקים והפרטים שבעולם. אנחנו עוסקים בלהופיע נשמה חדשה, כדי שנשמה אלוקית תתגלה בתוך המעשים שלנו- לא רק משהו שהוא מתחיל מהמציאות המחולקת והמפורדת,לא רק טוב כזה שהוא טוב של העולם שלנו, שהוא מוגבל ומוגדר, אלא טוב שהוא חי , שהוא יוצא מהמצרים, שהוא יום שכולו ארוך, שהוא יום שכולו שבת, שאין בו צמצומים והגבלות.
כל ליל הסדר בנוי מהפכים, החל מהגדרת המצה שהיא לחם עוני- יש מציאות של עושר, יש מציאות של עוני, יש מציאות של אכילת הכרח ואכילת תכלית, יש את המצה ויש את המרור, יש את השעבוד ויש את הגאולה. כל הדברים האלה באים להראות לנו שאנחנו לא רק באים לראות את הטוב שנראה לנו טוב, שמוגבל ומוגדר על ידי הצמצום שלנו כטוב, אנחנו מחפשים את הטוב האמיתי, שכולל כול, שמופיע את ה'אחד'יות של הקב"ה.
אולי זה רמוז בסוף ליל הסדר, בחד גדיא המפורסם שלא ברור מה כוונתו. ברצף הסיפור, הדמות הראשון שקנתה את הגדי טובה, ומי שאכל את הגדי הוא רע. אם עושים את החשבון של הטוב והרע וממשיכים הלאה, יוצא שהקב"ה הוא בצד הרע, לא בצד הטוב. אולי העומק של זה, זה יוצא מאותה נקודה- המטרה בליל הסדר היא לא לעסוק במצה, המציאות הראשיתית שעומדת בפני עצמה.
צריך לזכור שליל הסדר הוא לעתיד לבוא כשנביא קורבן פסח זה יהיה דאורייתא, הייחוד של המרור והמצה דרך קורבן פסח. המציאות של ידיעת ההפכים, של השלמות של 'לא אחד', לא רק המציאות של הטוב, אלא המציאות האלוקית האין סופית שהופכת את העולם להיות אין סופי- בחד גדיא אנחנו רואים שכל פרט כל איבר יש לו את המקום שלו ויש לו את המשמעות שלו, והכל בסוף, כל הפרטים, החתול והכלב, המים והאש, הכל בעצם בא להופיע את שמו שלהקב"ה ולגלות איך אולי צד אחד זה הקב"ה, והצד השני הוא "שה פזורה ישראל", איך בעצם המציאות האלוקית חובקת כל.
