הרב נדב פרידמן
תפקיד הייאוש בגאולה
חז"ל מלמדים אותנו במדרש שחלק גדול מהעקרונות של גאולת מצרים היו לאבני היסוד של הגאולה העתידית.
בגאולת מצרים, לאחר שמשה מתוודע לעם ישראל ומבשר להם את בשורת הגאולה היינו מצפים לראות שיפור של המצב ושהקלה בשעבוד. אולם התוצאה הפוכה, ופרעה מכביד את העבודה. חלקים מהעם נתפשים לייאוש. משה גם הוא אינו מבין את המהלך, ופונה לקב"ה ואומר: "למה הריעות לעם הזה למה זה שלחתני... ומאז באתי אל פרעה הֵרַע לעם הזה...".
מכאן לומד המדרש את אחד העקרונות של הגאולה - "דומה דודי לצבי". כשם שהצבי נגלה ואחר כך נעלם מהעין, ולבסוף חוזר ונגלה ביתר שאת, כך גם משה רבנו, הגואל הראשון, נגלה לעם ישראל ואחר כך שליחותו מתכסה לזמן מה
מכאן לומד המדרש את אחד העקרונות של הגאולה - "דומה דודי לצבי". כשם שהצבי נגלה ואחר כך נעלם מהעין, ולבסוף חוזר ונגלה ביתר שאת, כך גם משה רבנו, הגואל הראשון, נגלה לעם ישראל ואחר כך שליחותו מתכסה לזמן מה. הגאולה מוסתרת בהרבה הסתרות ונדמה שהכל אבוד. המצב נראה גרוע יותר ממה שהיה קודם לכן ועם ישראל מתייאש ממשה, אך לבסוף משה נגלה שוב, ותהליך גאולתם של ישראל מתחיל.
כמו משה, גם הגואל האחרון יופיע במתכונת דומה. כמובן, המבנה של "נגלה ונכסה ונגלה" איננו חד פעמי, וייתכן מהלך ארוך של התגלות וכיסוי, התגלות וכיסוי עד שמופיעה הגאולה השלמה.
בפסוקים אלו חבוי אמנם עיקרון נוסף. כפי שהגמרא(סנהדרין צז.) מציינת, "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה". מהי המשמעות של אותו ייאוש, ומה תפקידו בתהליך?
ראשית עלינו לברר ממה בדיוק הוא הייאוש. ישנם פרשנים המסבירים שסימני הגאולה וההסתר המתלווה להם הם כל כך קשים וכבדים, עד שחלקים בעם מגיעים לייאוש. הם כבר לא מאמינים שניתן להיגאל ולהיוושע מהמצב הנורא שבו העם נתון. בשיאו של הייאוש - מופיע הגואל.
אולם ישנו הסבר אחר שהיה הרב קוק זצ"ל מסביר. הייאוש מהגאולה אין כוונתו ייאוש מהגאולה שיותר לא תבוא, אלא ייאוש שנגרם מתוך תהליכי הגאולה עצמם. בביטוי "עד שיתייאשו מן הגאולה" משמשת המילה "מן" במשמעות של "מתוך", כאדם האומר "הגעתי משם". הגאולה כוללת בתוכה תהליכים רבים ומורכבים, וביניהם גם תהליך שמטרתו ליצור ייאוש ושבר באומה, כחלק מהותי של הגאולה.
הגאולה כוללת בתוכה תהליכים רבים ומורכבים, וביניהם גם תהליך שמטרתו ליצור ייאוש ושבר באומה, כחלק מהותי של הגאולה.
השאלה היא, מהו הצורך באותו ייאוש? אנו יודעים שייאוש הוא מצב נפשי שהתורה שוללת, משום שהוא ביטוי לחוסר אמונה וחוסר ביטחון. כיצד אם כן עולה על הדעת לומר שאחד מתנאי הגאולה הוא הייאוש?
נראה לומר שייאוש הוא אכן דבר פסול, אולם ישנן תודעות ותובנות שדווקא הייאוש מכשיר להן את הקרקע ומאפשר בנין בריא ושלם שלהן.
אדם פרטי או אומה שנמצאים במצב קשה או בייסורים כבדים, רחמנא ליצלן, עלולים לפתח תקוות ולהיתלות בדמיונות או מקסמי שווא. הדברים נכונים במיוחד כאשר ישנן מספר אפשרויות התמודדות, שחלקן דורש מאמץ גדול וטיפול יסודי, ואילו אחרות מציעות אלטרנטיבה קלה הרבה יותר. לעיתים, במצבים קשים, קיימת נטייה לבחור את הפתרונות הקלים יותר, אולם התוצאות של פתרונות דמיוניים עלולות להיות הרות אסון, הן לאדם הפרטי והן במשמעות הלאומית. כאשר דרך דמיונית אחת מתרסקת פונים לפעמים לדרך אחרת שגם היא עתידה להתרסק לבסוף, ולפעמים צועדים במסע ארוך ומסובך, מדמיון לדמיון ומתקוות שווא אחת אל אחרת. בשום אופן לא מוכנים ללכת בדרך האמיתית והפשוטה, שהיא אומנם קשה ומפרכת אך שואפת לתקן את הבעיה משורשה.
כשהדברים נוגעים לאומה, ייתכן שהיא תעבור במשך עשרות שנים מסכת ייסורים קשים ומעברים אין סופיים מפתרון אחד למשנהו, ובכל פעם שפתרון מסוים מתברר כטעות הרי השבר והייסורים מתגברים, והייאוש מתחזק. כל זאת עד שמתייאשים לגמרי מכל חזיונות השווא והשקר, ואז נסללת הדרך להכיר ולדרוש את דרך האמת עם כל קשייה וסיבוכיה.
מתוך הכרה ברורה שאי אפשר יותר להמשיך בדמיונות, צריך לרומם ולבנות את היסודות במלוא שיעור קומתם ולצעוד אל הגאולה השלמה.
נראה שזוהי המשמעות של "עד שיתייאשו מן הגאולה". כאשר האומה תתייאש ותדחה בשאט נפש את כל הפתרונות הקלים, הריקניים, חסרי התוכן, אז תבשיל בתוכה ההכרה בדרך האמת שדרכה בן דוד בא.
בתקופת השופטים אנו נפגשים עם האומה שבמשך מאות שנים "רועה בשדות זרים", ומחפשת את תרבותה בקרב נביאי הבעל ובפולחני המולך. האומה עסוקה בחיקויים של תרבויות אחרות, ושוכחת את האמת הגדולה המאירה והבוטחת שבתוך עומק חייה הפנימיים. רק אחרי אינספור משברים, נפילות,מלחמות, הפסדים וייאוש, הכירה האומה את עושר אמונתה ורוממות דרכה, וזכתה להעמיד מלכים ענקי עולם כדוד ושלמה ולבנות את בית המקדש.
נראה שזוהי המשמעות של "עד שיתייאשו מן הגאולה". כאשר האומה תתייאש ותדחה בשאט נפש את כל הפתרונות הקלים, הריקניים, חסרי התוכן, אז תבשיל בתוכה ההכרה בדרך האמת שדרכה בן דוד בא.
דווקא השבר הזה, עם כל הייאוש שבו, הוא זה שפותח את הלבבות להקשיב לקול הדופק, "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי..". "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים,הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם".
"עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". הגיעה העת לזמור את העריצות והרשעה ולהגביר יותר ויותר את קולה של תורה. יש להתייאש מהייאוש, להתמלא במלוא הביטחון, הוודאות, האמונה, החוסן והעומק הפנימי, ולהכין את הקרקע בפני בן דוד ההולך ובא, במהרה בימינו אמן.
חז"ל מלמדים אותנו במדרש שחלק גדול מהעקרונות של גאולת מצרים היו לאבני היסוד של הגאולה העתידית.
בגאולת מצרים, לאחר שמשה מתוודע לעם ישראל ומבשר להם את בשורת הגאולה היינו מצפים לראות שיפור של המצב ושהקלה בשעבוד. אולם התוצאה הפוכה, ופרעה מכביד את העבודה. חלקים מהעם נתפשים לייאוש. משה גם הוא אינו מבין את המהלך, ופונה לקב"ה ואומר: "למה הריעות לעם הזה למה זה שלחתני... ומאז באתי אל פרעה הֵרַע לעם הזה...".
מכאן לומד המדרש את אחד העקרונות של הגאולה - "דומה דודי לצבי". כשם שהצבי נגלה ואחר כך נעלם מהעין, ולבסוף חוזר ונגלה ביתר שאת, כך גם משה רבנו, הגואל הראשון, נגלה לעם ישראל ואחר כך שליחותו מתכסה לזמן מה
מכאן לומד המדרש את אחד העקרונות של הגאולה - "דומה דודי לצבי". כשם שהצבי נגלה ואחר כך נעלם מהעין, ולבסוף חוזר ונגלה ביתר שאת, כך גם משה רבנו, הגואל הראשון, נגלה לעם ישראל ואחר כך שליחותו מתכסה לזמן מה. הגאולה מוסתרת בהרבה הסתרות ונדמה שהכל אבוד. המצב נראה גרוע יותר ממה שהיה קודם לכן ועם ישראל מתייאש ממשה, אך לבסוף משה נגלה שוב, ותהליך גאולתם של ישראל מתחיל.
כמו משה, גם הגואל האחרון יופיע במתכונת דומה. כמובן, המבנה של "נגלה ונכסה ונגלה" איננו חד פעמי, וייתכן מהלך ארוך של התגלות וכיסוי, התגלות וכיסוי עד שמופיעה הגאולה השלמה.
בפסוקים אלו חבוי אמנם עיקרון נוסף. כפי שהגמרא(סנהדרין צז.) מציינת, "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה". מהי המשמעות של אותו ייאוש, ומה תפקידו בתהליך?
ראשית עלינו לברר ממה בדיוק הוא הייאוש. ישנם פרשנים המסבירים שסימני הגאולה וההסתר המתלווה להם הם כל כך קשים וכבדים, עד שחלקים בעם מגיעים לייאוש. הם כבר לא מאמינים שניתן להיגאל ולהיוושע מהמצב הנורא שבו העם נתון. בשיאו של הייאוש - מופיע הגואל.
אולם ישנו הסבר אחר שהיה הרב קוק זצ"ל מסביר. הייאוש מהגאולה אין כוונתו ייאוש מהגאולה שיותר לא תבוא, אלא ייאוש שנגרם מתוך תהליכי הגאולה עצמם. בביטוי "עד שיתייאשו מן הגאולה" משמשת המילה "מן" במשמעות של "מתוך", כאדם האומר "הגעתי משם". הגאולה כוללת בתוכה תהליכים רבים ומורכבים, וביניהם גם תהליך שמטרתו ליצור ייאוש ושבר באומה, כחלק מהותי של הגאולה.
הגאולה כוללת בתוכה תהליכים רבים ומורכבים, וביניהם גם תהליך שמטרתו ליצור ייאוש ושבר באומה, כחלק מהותי של הגאולה.
השאלה היא, מהו הצורך באותו ייאוש? אנו יודעים שייאוש הוא מצב נפשי שהתורה שוללת, משום שהוא ביטוי לחוסר אמונה וחוסר ביטחון. כיצד אם כן עולה על הדעת לומר שאחד מתנאי הגאולה הוא הייאוש?
נראה לומר שייאוש הוא אכן דבר פסול, אולם ישנן תודעות ותובנות שדווקא הייאוש מכשיר להן את הקרקע ומאפשר בנין בריא ושלם שלהן.
אדם פרטי או אומה שנמצאים במצב קשה או בייסורים כבדים, רחמנא ליצלן, עלולים לפתח תקוות ולהיתלות בדמיונות או מקסמי שווא. הדברים נכונים במיוחד כאשר ישנן מספר אפשרויות התמודדות, שחלקן דורש מאמץ גדול וטיפול יסודי, ואילו אחרות מציעות אלטרנטיבה קלה הרבה יותר. לעיתים, במצבים קשים, קיימת נטייה לבחור את הפתרונות הקלים יותר, אולם התוצאות של פתרונות דמיוניים עלולות להיות הרות אסון, הן לאדם הפרטי והן במשמעות הלאומית. כאשר דרך דמיונית אחת מתרסקת פונים לפעמים לדרך אחרת שגם היא עתידה להתרסק לבסוף, ולפעמים צועדים במסע ארוך ומסובך, מדמיון לדמיון ומתקוות שווא אחת אל אחרת. בשום אופן לא מוכנים ללכת בדרך האמיתית והפשוטה, שהיא אומנם קשה ומפרכת אך שואפת לתקן את הבעיה משורשה.
כשהדברים נוגעים לאומה, ייתכן שהיא תעבור במשך עשרות שנים מסכת ייסורים קשים ומעברים אין סופיים מפתרון אחד למשנהו, ובכל פעם שפתרון מסוים מתברר כטעות הרי השבר והייסורים מתגברים, והייאוש מתחזק. כל זאת עד שמתייאשים לגמרי מכל חזיונות השווא והשקר, ואז נסללת הדרך להכיר ולדרוש את דרך האמת עם כל קשייה וסיבוכיה.
מתוך הכרה ברורה שאי אפשר יותר להמשיך בדמיונות, צריך לרומם ולבנות את היסודות במלוא שיעור קומתם ולצעוד אל הגאולה השלמה.
נראה שזוהי המשמעות של "עד שיתייאשו מן הגאולה". כאשר האומה תתייאש ותדחה בשאט נפש את כל הפתרונות הקלים, הריקניים, חסרי התוכן, אז תבשיל בתוכה ההכרה בדרך האמת שדרכה בן דוד בא.
בתקופת השופטים אנו נפגשים עם האומה שבמשך מאות שנים "רועה בשדות זרים", ומחפשת את תרבותה בקרב נביאי הבעל ובפולחני המולך. האומה עסוקה בחיקויים של תרבויות אחרות, ושוכחת את האמת הגדולה המאירה והבוטחת שבתוך עומק חייה הפנימיים. רק אחרי אינספור משברים, נפילות,מלחמות, הפסדים וייאוש, הכירה האומה את עושר אמונתה ורוממות דרכה, וזכתה להעמיד מלכים ענקי עולם כדוד ושלמה ולבנות את בית המקדש.
נראה שזוהי המשמעות של "עד שיתייאשו מן הגאולה". כאשר האומה תתייאש ותדחה בשאט נפש את כל הפתרונות הקלים, הריקניים, חסרי התוכן, אז תבשיל בתוכה ההכרה בדרך האמת שדרכה בן דוד בא.
דווקא השבר הזה, עם כל הייאוש שבו, הוא זה שפותח את הלבבות להקשיב לקול הדופק, "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי..". "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים,הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם".
"עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". הגיעה העת לזמור את העריצות והרשעה ולהגביר יותר ויותר את קולה של תורה. יש להתייאש מהייאוש, להתמלא במלוא הביטחון, הוודאות, האמונה, החוסן והעומק הפנימי, ולהכין את הקרקע בפני בן דוד ההולך ובא, במהרה בימינו אמן.