הרב יאיר צור
המעבר בין יום הכיפורים לסוכות
בעברית של ימינו אנחנו רגילים לחלק את המילים לשורשים בני שלוש אותיות. אך ר' מנחם בן סרוק, מרבותיו של רש"י, מונה במניין השורשים בספרו 'מחברת מנחם' גם שורשים בני שתי אותיות (ובעקבותיו רש"י שמות א כ ושם יד ג). בשונה מהשורשים המשולשים היוצרים משמעות אחת לכל המילים הנגזרות מהן, השורשים הזוגיים הם שורשים משפחתיים – הם אוצרים בקרבם מילים בעלות משמעויות שונות, אך בהעמקת המבט מתגלה הקשר ביניהן, קשר שיש בו בכדי לשפוך אור על משמעותה של כל מילה ומילה. מנפלאות לשון הקודש.
חידוש נוסף של ר' מנחם הוא שהמשפחות הללו כוללות לא רק פעלים אלא גם שמות עצם.
נצעד בדרכו של ר' מנחם בן סרוק בשורש ס"כ - שורש המיסוך, הניסוך, הסיכה והסוכה, וננסה להתבונן בעזרתו על הקשר שבין יום הכיפורים לסוכות.
"ויסך בדלתים ים" - ויסך - עניין מחיצה וגדר. (איוב לח ח, מצודת ציון)
המסך נותן גבול ומידה. בעולם מוגבל שמנסה לאחוז בערכים אינסופיים, באלוקים חיים, המסכים עוצרים בעדנו, מונעים מאתנו להמשיך בדרך, לאחוז במה שמעבר לפינה.
אבל בעצם, הם אלו שמאפשרים לנו לאחוז במשהו. שהרי כל דבר חדש אנחנו מנסים קודם כל להגדיר, לתת לו גבול וגדר, אנחנו מבחינים מה זה לא - במה זה שונה ממה שאני מכיר, ממה שהיה עד עכשיו - וככה יוצרים 'כן', מבינים מה עומד מולנו.
אל מול אינסוף קרני שמש אנחנו מסתנוורים, חייבים משקפיים שיסננו, שיצמצמו, שיעבירו לנו רק חלק מקרני השמש, רק כך נוכל ליהנות לפחות במשהו מאורה.
השאלה איזה מסך אנו עוטים על חיינו - כזה שמפרט את האור או כזה שחוסם אותו, מסך שממסך – מערב, או מסך שמסכסך -מבדיל ומפריד.
ביום-יום, מול ים של ערכים, אידיאלים, צרכים, מחויבויות ורצונות, אנחנו לפעמים נותנים לצרכים המוחשיים, הדחופים, להוביל אותנו, להתמקד במה שיבצר את מעמדנו בעולם הזה - כלכלית, חברתית ורגשית. כמעט וכורעים תחת המחויבויות הבסיסיות.
ואז אנחנו סכים את עצמנו בשמן, בתענוג, בסמלי מעמד, להרגיש שיש משמעות לכל המאמצים שלנו, שאנחנו 'מרוויחים' משהו.
וזה משנה את סדרי העדיפויות שלנו, החוץ מתבלט והפנים נתעלם, ואנחנו מתבלבלים, לא זוכרים מי אנחנו באמת. "וסכסכתי מצרים"- עניין בלבול (ישעיה יט ב, רד"ק).
ולפעמים זה הופך להיות כל כך חזק, המרדף אחרי החומר, והמעמד נהיה עוצמתי, ואנחנו מסתובבים סביבו, כמעט כמו עבודה זרה. "את סוכות מלכם" - סוכות - שם עכו"ם (עמוסה כו, רש"י).
"ויעשהו עגל מסכה" (שמות לב ד), עגל הזהב. המסך מונע מאתנו לראות את מה שמעבר, ולא נשאר לנו לעבוד אלא את מה שמוחש ומורגש, כאן ועכשיו.
ומיד בצאת היום הקדוש, בטרם נספיק להתכסות שוב בסיכה ותענוג, בעבודה ומחויבויות, אנחנו מצווים להתחיל לבנות את הסוכה.
"וסוך לא סכתי" - לא סכתי בשמן כדרך המתענגים (דניאל י ג, מצודות דוד).
יש יום אחד בשנה בו הכהן הגדול עובר את המסך, נכנס אל קודש הקודשים - יום הכיפורים.
ביום הכיפורים, יום של חשבון נפש, אחרי שהתעלינו בראש השנה להמליך את ה', להכיר את עצמנו כחלק מממלכת ה', מממלכת כהנים וגוי קדוש, אנחנו נתבעים לגדול, להתאים את החיים המעשיים שלנו לגודל המגמה אליה אנחנו שייכים. וכשאנחנו באים לבחון את מעשינו, להשיל מעלינו כל חטא, חיסרון ועוון, אנחנו מורידים את המסכים. את כל השמן שסכנו על גופנו, אותו שמן בו היו הלוחמים בדורות עברו מושחים את מגִניהם להחליק אתהחיצים, אותו שמן תענוגות והנאות שמונע מאיתנו לקבל תוכחות מוסר, לרומם את חיינו מעבר לצרכים והנאות, את כל השמן הזה אנחנו משאירים בחוץ ונכנסים לנפשנו פנימה, לברר ולהתעלות.
ומיד בצאת היום הקדוש, בטרם נספיק להתכסות שוב בסיכה ותענוג, בעבודה ומחויבויות, אנחנו מצווים להתחיל לבנות את הסוכה.
היכולת לפגוש בטבע את מקורו האלוקי, לפגוש בגשם את מוריד הגשם, החזרה שלנו לאלוקינו ומתוך כך לעצמנו, בלי מסכים מבדילים, בלי מסכות - אין שמחה גדולה מזו.
"באברתו יסך לך" - בכנפיו יסוכך ויגן עליך (תהלים צא ד, מצודת דוד).
יוצאים מהבית, מכל ההגנות שבנינו לנו, מהיציבות שבשגרה ובנורמליות, לגלות שאפשר גם אחרת. אפשר להגן בלי לחצוץ, לא לחיות תחת תקרות בטון יצוקות (רש"ר הירש על ויקרא יט ד) שמנתקות אותנו מטבעיות החיים, ממקור החיים, שמצריכות אותנו לייצר מזגנים כדי להצליח לנשום. נכנסים לסוכה, נושמים אויר, מרימים את הראש ורואים שיש סכך שמצל ומגן אבל לא יותר מדי, שרואים את השמים, את אור הכוכבים, את מה שמעבר.
מצרים שותה את מימי הנילוס, היא לא צריכה את הגשם, היא יכולה לדמיין שהיא לא צריכה את רבש"ע, שהכול נמצא כאן. אבל ארץ ישראל עיני ה' אלוקינו בה, ואנו נושאים את עינינו אליו, מתפללים לגשם, שמחים להיתלות ברוכב שמים, בטוחים, מאמינים. "הבֵא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים"(תוספתא סוכה סוף פרק ג).
"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". שאיבת המים ממעיין הגיחון, אותם מים טבעיים שיד אדם לא טרחה בהם, היכולת לפגוש בטבע את מקורו האלוקי, לפגוש בגשם את מוריד הגשם, החזרה שלנו לאלוקינו ומתוך כך לעצמנו, בלי מסכים מבדילים, בלי מסכות - אין שמחה גדולה מזו.
בעברית של ימינו אנחנו רגילים לחלק את המילים לשורשים בני שלוש אותיות. אך ר' מנחם בן סרוק, מרבותיו של רש"י, מונה במניין השורשים בספרו 'מחברת מנחם' גם שורשים בני שתי אותיות (ובעקבותיו רש"י שמות א כ ושם יד ג). בשונה מהשורשים המשולשים היוצרים משמעות אחת לכל המילים הנגזרות מהן, השורשים הזוגיים הם שורשים משפחתיים – הם אוצרים בקרבם מילים בעלות משמעויות שונות, אך בהעמקת המבט מתגלה הקשר ביניהן, קשר שיש בו בכדי לשפוך אור על משמעותה של כל מילה ומילה. מנפלאות לשון הקודש.
חידוש נוסף של ר' מנחם הוא שהמשפחות הללו כוללות לא רק פעלים אלא גם שמות עצם.
נצעד בדרכו של ר' מנחם בן סרוק בשורש ס"כ - שורש המיסוך, הניסוך, הסיכה והסוכה, וננסה להתבונן בעזרתו על הקשר שבין יום הכיפורים לסוכות.
"ויסך בדלתים ים" - ויסך - עניין מחיצה וגדר. (איוב לח ח, מצודת ציון)
המסך נותן גבול ומידה. בעולם מוגבל שמנסה לאחוז בערכים אינסופיים, באלוקים חיים, המסכים עוצרים בעדנו, מונעים מאתנו להמשיך בדרך, לאחוז במה שמעבר לפינה.
אבל בעצם, הם אלו שמאפשרים לנו לאחוז במשהו. שהרי כל דבר חדש אנחנו מנסים קודם כל להגדיר, לתת לו גבול וגדר, אנחנו מבחינים מה זה לא - במה זה שונה ממה שאני מכיר, ממה שהיה עד עכשיו - וככה יוצרים 'כן', מבינים מה עומד מולנו.
אל מול אינסוף קרני שמש אנחנו מסתנוורים, חייבים משקפיים שיסננו, שיצמצמו, שיעבירו לנו רק חלק מקרני השמש, רק כך נוכל ליהנות לפחות במשהו מאורה.
השאלה איזה מסך אנו עוטים על חיינו - כזה שמפרט את האור או כזה שחוסם אותו, מסך שממסך – מערב, או מסך שמסכסך -מבדיל ומפריד.
ביום-יום, מול ים של ערכים, אידיאלים, צרכים, מחויבויות ורצונות, אנחנו לפעמים נותנים לצרכים המוחשיים, הדחופים, להוביל אותנו, להתמקד במה שיבצר את מעמדנו בעולם הזה - כלכלית, חברתית ורגשית. כמעט וכורעים תחת המחויבויות הבסיסיות.
ואז אנחנו סכים את עצמנו בשמן, בתענוג, בסמלי מעמד, להרגיש שיש משמעות לכל המאמצים שלנו, שאנחנו 'מרוויחים' משהו.
וזה משנה את סדרי העדיפויות שלנו, החוץ מתבלט והפנים נתעלם, ואנחנו מתבלבלים, לא זוכרים מי אנחנו באמת. "וסכסכתי מצרים"- עניין בלבול (ישעיה יט ב, רד"ק).
ולפעמים זה הופך להיות כל כך חזק, המרדף אחרי החומר, והמעמד נהיה עוצמתי, ואנחנו מסתובבים סביבו, כמעט כמו עבודה זרה. "את סוכות מלכם" - סוכות - שם עכו"ם (עמוסה כו, רש"י).
"ויעשהו עגל מסכה" (שמות לב ד), עגל הזהב. המסך מונע מאתנו לראות את מה שמעבר, ולא נשאר לנו לעבוד אלא את מה שמוחש ומורגש, כאן ועכשיו.
ומיד בצאת היום הקדוש, בטרם נספיק להתכסות שוב בסיכה ותענוג, בעבודה ומחויבויות, אנחנו מצווים להתחיל לבנות את הסוכה.
"וסוך לא סכתי" - לא סכתי בשמן כדרך המתענגים (דניאל י ג, מצודות דוד).
יש יום אחד בשנה בו הכהן הגדול עובר את המסך, נכנס אל קודש הקודשים - יום הכיפורים.
ביום הכיפורים, יום של חשבון נפש, אחרי שהתעלינו בראש השנה להמליך את ה', להכיר את עצמנו כחלק מממלכת ה', מממלכת כהנים וגוי קדוש, אנחנו נתבעים לגדול, להתאים את החיים המעשיים שלנו לגודל המגמה אליה אנחנו שייכים. וכשאנחנו באים לבחון את מעשינו, להשיל מעלינו כל חטא, חיסרון ועוון, אנחנו מורידים את המסכים. את כל השמן שסכנו על גופנו, אותו שמן בו היו הלוחמים בדורות עברו מושחים את מגִניהם להחליק אתהחיצים, אותו שמן תענוגות והנאות שמונע מאיתנו לקבל תוכחות מוסר, לרומם את חיינו מעבר לצרכים והנאות, את כל השמן הזה אנחנו משאירים בחוץ ונכנסים לנפשנו פנימה, לברר ולהתעלות.
ומיד בצאת היום הקדוש, בטרם נספיק להתכסות שוב בסיכה ותענוג, בעבודה ומחויבויות, אנחנו מצווים להתחיל לבנות את הסוכה.
היכולת לפגוש בטבע את מקורו האלוקי, לפגוש בגשם את מוריד הגשם, החזרה שלנו לאלוקינו ומתוך כך לעצמנו, בלי מסכים מבדילים, בלי מסכות - אין שמחה גדולה מזו.
"באברתו יסך לך" - בכנפיו יסוכך ויגן עליך (תהלים צא ד, מצודת דוד).
יוצאים מהבית, מכל ההגנות שבנינו לנו, מהיציבות שבשגרה ובנורמליות, לגלות שאפשר גם אחרת. אפשר להגן בלי לחצוץ, לא לחיות תחת תקרות בטון יצוקות (רש"ר הירש על ויקרא יט ד) שמנתקות אותנו מטבעיות החיים, ממקור החיים, שמצריכות אותנו לייצר מזגנים כדי להצליח לנשום. נכנסים לסוכה, נושמים אויר, מרימים את הראש ורואים שיש סכך שמצל ומגן אבל לא יותר מדי, שרואים את השמים, את אור הכוכבים, את מה שמעבר.
מצרים שותה את מימי הנילוס, היא לא צריכה את הגשם, היא יכולה לדמיין שהיא לא צריכה את רבש"ע, שהכול נמצא כאן. אבל ארץ ישראל עיני ה' אלוקינו בה, ואנו נושאים את עינינו אליו, מתפללים לגשם, שמחים להיתלות ברוכב שמים, בטוחים, מאמינים. "הבֵא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים"(תוספתא סוכה סוף פרק ג).
"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". שאיבת המים ממעיין הגיחון, אותם מים טבעיים שיד אדם לא טרחה בהם, היכולת לפגוש בטבע את מקורו האלוקי, לפגוש בגשם את מוריד הגשם, החזרה שלנו לאלוקינו ומתוך כך לעצמנו, בלי מסכים מבדילים, בלי מסכות - אין שמחה גדולה מזו.
