הרב יאיר צור
התבוננות מחודשת בקביעת חז"ל על ראש השנה
ראש השנה הוא יום הדין.
מתכנסים כל עמך בית ישראל בבגדי לבן ובטוחים שיזכו בדין.
למה? כי עצם העמידה בדין היא הזכות,
זו קבלת האחריות על עצמנו, על העולם, המוכנות למסור את הנפש ולבחון את החיים ע"פ התאמתם אל הגודל אליו הם שייכים.
אנחנו לא לבושים בבגדי שחורים של פחד ודכאות, גם לא בבגדי צבעוניים של אופוריה וקלות ראש, אלא בבגדי לבן. בשמחה עמוקה, רצינית, מלאת אחריות וביטחון
'ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע'
שקט, התכנסות פנימית, הקשבה למה שהקול מנביע בנו, מאחד את כולנו סביבו.
מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי במגפה...
מתכנסים כל עמך בית ישראל בבגדי לבן ובטוחים שיזכו בדין. למה? כי עצם העמידה בדין היא הזכות,
בנוסח התפילה תקנו לנו חז"ל שם נוסף ליום הקדוש- יום הזכרון.
'אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה'
וכי יש שכחה לפני כסא כבודו, וכי צריך הוא שנזכיר לו?!
כשמתבוננים בפסוקי הזכרונות מתגלה דבר פלא, הפסוקים שעניינם להזכיר אותנו לטובה לפני רבש"ע הם דווקא פסוקים העסוקים בתקופות הנפולות של עם ישראל, בימים בהם היה בשפל המדרגה הרוחנית.
כך הוא הפסוק 'וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר הנכתב בתוך פרשת הקללות של אם בחוקותי תמאסו, כך הוא הפסוק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אותו אומר ירמיהו אחרי תיאור חטאי עם ישראל, וכך הוא גם הפסוק 'וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ', שהוא חלק מפרשת 'הודע את ירושלים' בה אומר ר' אליעזר שלא מפטירים בגלל גודל נוראותה, וכן 'וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם... 'וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו'.
באגרת תקנה מסביר הרב את הנוסח בתפילה 'וזוכר חסדי אבות' כמתייחס אל סגולת ישראל גם כאשר אין בידם זכות הבחירה.
הזכרון שייך לכח המדמה, לכח שעומד בבסיס הנבואה, היכולת לראות בעיני רוחנו דבר, גם כאשר הוא איננו מוחש. זו ראיה שאיננה פיזית, אלא ראיה רוחנית עמוקה.
לכן, דווקא בימי השפל של עם ישראל מופיע הזכרון האלוקי, הראיה של סגולת ישראל, של הגודל הגנוז בהם, גם כשבבחירה מופיע אחרת.
מידת הדין דורשת מהאדם להתרומם אל הטוב, להוציא אל הפועל את הגודל שבו וכך להיות ראוי ומתאים אל הגודל הטוב
מידת החסד מתחילה מרצונו של הנותן לתת, להשפיע טוב. במובן מסוים לא במקבל עסוק בעל החסד אלא בעצמו, בהוצאה אל הפועל של מידת החסד שבקרבו. לכן יכולה מידת החסד להפוך לרועץ למקבל, שפע של טוב שנותן לאדם להישאר בשפלותו, שהופך אותו לתלותי ומשאיר אותו בעמדת החלש הנזקק. לעומת זאת מידת הדין דורשת מהאדם להתרומם אל הטוב, להוציא אל הפועל את הגודל שבו וכך להיות ראוי ומתאים אל הגודל הטוב. מתוך אמון גדול במה שגנוז באדם בכח, במה שראוי לצאת אל הפועל, אני לא נותן לא מיד אלא דורש ממנו לגדול. אב שלא נותן לבנו לשכב כל היום על הרצפה אלא דורש ממנו לקום ולעשות, הוא לא מתאכזר אל בנו אלא להיפך, אע"פ שבאותו רגע אולי קשה לילד, אך רק כך הוא יוכל לגדול.
מידת הדין תובעת מאיתנו לגדול.
ואם יום הדין הוא יום זכרון, גם יום הזכרון הוא יום דין.
מתכנסים כל עמך בית ישראל בבגדי לבן. זוכים,זכים
כי עצם הזכרון מזכך
קבלת האחריות על עצמנו, על העולם, המוכנות למסור את הנפש, לבחון את החיים ע"פ התאמתם אל הגודל אליו הם שייכים.
לא בבגדי שחורים של אבל ודכאות, גם לא בבגדי צבעוניים של אדישות וקלות ראש, אלא בבגדי לבן, בכאב גדול אך גם בשמחה דקה עמוקה, על שייכותנו לגודל, על האחריות והבטחון.
ושתי דקות של צפירה, וקול דממה דקה ישמע
הקשבה, התכנסות פנימית, הקשבה למה שהקול מנביע בנו, מאחד את כולנו סביבו.
מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי במגפה
אבינו מלכנו, זכרנו בזכרון טוב לפניך
אבינו מלכנו, זכרנו בזכרון טוב לפניך
ראש השנה הוא יום הדין.
מתכנסים כל עמך בית ישראל בבגדי לבן ובטוחים שיזכו בדין.
למה? כי עצם העמידה בדין היא הזכות,
זו קבלת האחריות על עצמנו, על העולם, המוכנות למסור את הנפש ולבחון את החיים ע"פ התאמתם אל הגודל אליו הם שייכים.
אנחנו לא לבושים בבגדי שחורים של פחד ודכאות, גם לא בבגדי צבעוניים של אופוריה וקלות ראש, אלא בבגדי לבן. בשמחה עמוקה, רצינית, מלאת אחריות וביטחון
'ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע'
שקט, התכנסות פנימית, הקשבה למה שהקול מנביע בנו, מאחד את כולנו סביבו.
מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי במגפה...
מתכנסים כל עמך בית ישראל בבגדי לבן ובטוחים שיזכו בדין. למה? כי עצם העמידה בדין היא הזכות,
בנוסח התפילה תקנו לנו חז"ל שם נוסף ליום הקדוש- יום הזכרון.
'אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה'
וכי יש שכחה לפני כסא כבודו, וכי צריך הוא שנזכיר לו?!
כשמתבוננים בפסוקי הזכרונות מתגלה דבר פלא, הפסוקים שעניינם להזכיר אותנו לטובה לפני רבש"ע הם דווקא פסוקים העסוקים בתקופות הנפולות של עם ישראל, בימים בהם היה בשפל המדרגה הרוחנית.
כך הוא הפסוק 'וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר הנכתב בתוך פרשת הקללות של אם בחוקותי תמאסו, כך הוא הפסוק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אותו אומר ירמיהו אחרי תיאור חטאי עם ישראל, וכך הוא גם הפסוק 'וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ', שהוא חלק מפרשת 'הודע את ירושלים' בה אומר ר' אליעזר שלא מפטירים בגלל גודל נוראותה, וכן 'וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם... 'וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו'.
באגרת תקנה מסביר הרב את הנוסח בתפילה 'וזוכר חסדי אבות' כמתייחס אל סגולת ישראל גם כאשר אין בידם זכות הבחירה.
הזכרון שייך לכח המדמה, לכח שעומד בבסיס הנבואה, היכולת לראות בעיני רוחנו דבר, גם כאשר הוא איננו מוחש. זו ראיה שאיננה פיזית, אלא ראיה רוחנית עמוקה.
לכן, דווקא בימי השפל של עם ישראל מופיע הזכרון האלוקי, הראיה של סגולת ישראל, של הגודל הגנוז בהם, גם כשבבחירה מופיע אחרת.
מידת הדין דורשת מהאדם להתרומם אל הטוב, להוציא אל הפועל את הגודל שבו וכך להיות ראוי ומתאים אל הגודל הטוב
מידת החסד מתחילה מרצונו של הנותן לתת, להשפיע טוב. במובן מסוים לא במקבל עסוק בעל החסד אלא בעצמו, בהוצאה אל הפועל של מידת החסד שבקרבו. לכן יכולה מידת החסד להפוך לרועץ למקבל, שפע של טוב שנותן לאדם להישאר בשפלותו, שהופך אותו לתלותי ומשאיר אותו בעמדת החלש הנזקק. לעומת זאת מידת הדין דורשת מהאדם להתרומם אל הטוב, להוציא אל הפועל את הגודל שבו וכך להיות ראוי ומתאים אל הגודל הטוב. מתוך אמון גדול במה שגנוז באדם בכח, במה שראוי לצאת אל הפועל, אני לא נותן לא מיד אלא דורש ממנו לגדול. אב שלא נותן לבנו לשכב כל היום על הרצפה אלא דורש ממנו לקום ולעשות, הוא לא מתאכזר אל בנו אלא להיפך, אע"פ שבאותו רגע אולי קשה לילד, אך רק כך הוא יוכל לגדול.
מידת הדין תובעת מאיתנו לגדול.
ואם יום הדין הוא יום זכרון, גם יום הזכרון הוא יום דין.
מתכנסים כל עמך בית ישראל בבגדי לבן. זוכים,זכים
כי עצם הזכרון מזכך
קבלת האחריות על עצמנו, על העולם, המוכנות למסור את הנפש, לבחון את החיים ע"פ התאמתם אל הגודל אליו הם שייכים.
לא בבגדי שחורים של אבל ודכאות, גם לא בבגדי צבעוניים של אדישות וקלות ראש, אלא בבגדי לבן, בכאב גדול אך גם בשמחה דקה עמוקה, על שייכותנו לגודל, על האחריות והבטחון.
ושתי דקות של צפירה, וקול דממה דקה ישמע
הקשבה, התכנסות פנימית, הקשבה למה שהקול מנביע בנו, מאחד את כולנו סביבו.
מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי במגפה
אבינו מלכנו, זכרנו בזכרון טוב לפניך
אבינו מלכנו, זכרנו בזכרון טוב לפניך
