הרב יאיר צור
החירות וביטויה בליל הסדר
ליל הסדר הוא לא לילה של חידושים גדולים - גם אם נתאמץ ונצליח להוציא מהימים הבאים עוד כמה וורטים שנוכל להגיד על שולחן הסדר, בסופו של דבר הוא די חוזר על עצמו.
ליל הסדר הוא לא לילה של חידושים גדולים - גם אם נתאמץ ונצליח להוציא מהימים הבאים עוד כמה וורטים שנוכל להגיד על שולחן הסדר, בסופו של דבר הוא די חוזר על עצמו. קטעי ההגדה במחוזותינו לא משתנים וגם דברי התורה שמלווים אותם לא תמיד מתחדשים. יש משהו מאוד שמרני בליל הסדר ועל הנקודה הזו נרחיב מעט ונצבע אותה בקצת צבע.
אנחנו נמצאים בין גאולה לגאולה, בין גאולת פורים לגאולת פסח, בימים המסוגלים לקניית החירות. מורנו ראש הישיבה הרב חיים אמר פעם בחתונה שנערכה בזמן הזה, שאין דבר יותר טוב מלהתחתן לקראת פסח, ו'לצאת מעבדות הפרטיות לחירות הכלל'. במשפט הזה יש הרבה מה להתבונן. מה זה אומר 'יציאה לחירות מעבדות הפרטיות לחירות הכלל'? באופן פשוט החירות המרכזית שבה עסוקים בעולם שלנו היא חירות הפרט. חירות הפרט מסובבת אותנו ביום יום- במערכת המשפטית, בשיח התקשורתי ובשאיפות האישיות של בני האדם. זכויות הפרט וחירות הפרט הן אבני היסוד של החברה המערבית.
פעם החלום הכי טוב שהיה לאנשים בהקשר של פרנסה היה להיות עובד מדינה. למה? כי יש לך קביעות. אדם יודע שהוא נכנס למשרד החינוך או משרד ממשלתי אחר, ולא משנה מה הוא עושה שם, הוא בעבודה הזו עד הפנסיה. הוא יודע שמה שהוא עושה היום זה גם מה שהוא יעשה מחר. בהקשר הזה משהו השתנה בשנים האחרונות. לא רק שהסבה מקצועית באמצע שנות העבודה נעשתה נפוצה, אלא גם באותו תחום עיסוק יש הרבה אנשים שנוטים להחליף מידי כמה שנים עבודות.
למה? כי צריך להתחדש, כי אי אפשר להישאר תקוע בתוך אותה מסגרת, כבול לאותם נהלים, לאותם אנשים, באותם מקומות. הרצון של הפרט לצאת לחירות ולהיות עצמאי, 'שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות', הוא אחד מהמנועים שמזיזים ומשגעים את העולם.
בתפיסת העולם הזו, החוויה של ליל הסדר בו אנו אמורים לצאת לחירות היא בדיוק ההפך הגמור מיציאה לחירות. השמיעה השמרנית הזו של הרבה 'ישן' מהרבה אנשים 'ישנים' וזקנים, לעשות שוב את אותם דברים. בעיקר, להיות ב'סדר'- בתוך סדר מסוים תבניתי וקבוע. נקודה בה זה בולט מאוד זה בשתיית ארבע כוסות. אתה מחוייב לשתות ארבע כוסות יין גם אם אתה לא נהנה. מסופר על אמוראים שעד שבועות כאב להם הראש משתיית ארבע כוסות- זה מצריך מסירות נפש. יכול לקרות מקרה בו אדם מתיישב כמו מלך על הכיסא, נשען אחורה, שותה כוס של יין ואז אבא שלו אומר לו: בני, היית על צד ימין, תשתה שוב. אנשים מביאים כריות כדי שזה יראה כמו חירות, אבל זה לא חירות- אולי לפני מאות שנים להסב על צד שמאל זה היה דרך מלכים, אבל אני עכשיו לא מרגיש מלך, אני מרגיש עבד מסכן, אני מסב באלתור כזה על צד שמאל כדי להרגיש בן חורין. אז אולי יותר נכון לשחרר, תנו לי להיות בן חורין, הבנתי את המסר, אני רוצה להרגיש בנוח, אז אני אשתה את מה שאני מרגיש בנוח ואיך שאני מרגיש בנוח.
רואים שבליל הסדר זה לא ככה, בליל הסדר מכוונים אותנו שכדי לצאת לחירות צריך להיכנס לאיזה סדר, ולהקשיב טוב למה אתה אמור לעשות כדי להיות בן חורין. הרב חרל"פ אומר את זה במילים חריפות(מי מרום טו,א):
"ואל לדמות כי מי שמשליך מעל עצמו כל שיעבוד ועושה כל מה שליבו חפץ שהוא איננו עבד, לא כן הדבר, הוא עבד יותר מאחרים- הוא עבד לתאוותו, עבד לשרירות ליבו”
בשביל לצאת לחירות אנחנו צריכים לצאת לחירות מנטיית החירות עצמה, להיות כל כך חירותיים' שאנחנו מסכימים גם להשתעבד
'שרירות ליבו' זה אפילו יותר חזק מתאוותו- זה הרצון להיזרק, להישטף, לזרום. אתה בעצם נעשה עבד לחירות. בשביל לצאת לחירות אנחנו צריכים לצאת לחירות מנטיית החירות עצמה, להיות כל כך חירותיים' שאנחנו מסכימים גם להשתעבד. עבד לשרירות ליבו ולכל מידותיו הנמוכות ולכל השפלותיו, הופך עבד לעצמו- אין לך עבודה זרה גרועה מזו. כשהרב חרל"פ בא לתאר בהמשך מה זו עבדות, הוא אומר שהנקודה של עבדות, היא מי שהחיים שלו הם לא תכליתיים. עבד הוא מי שעושה מה שאומרים לו בלי שום שייכות למה שהוא עושה- הוא לא שייך למטרה, לא מגדיר מה השאיפות, לא מתחבר לרעיון כללי- למהלך גדול, הוא פשוט מוריד את הראש ועושה את מה שאומרים לו. זה מה שאמרו חז"ל- "עבדא בהפקירא ניחא ליה", הוא חי חיים כאלה שאין בהם מגמה מסוימת.
מתוך זה בא הרב חרל"פ לחקור חקירה- האם אדם הוא עבד, בגלל שיש לו אדון, או שיש לו אדון כי הוא עבד? אם נשאל ברחוב, התשובה הפשוטה היא שיש אדון, יש אדם שצריך או שיש בכוחו לשעבד מישהו אחר ואז הוא מוצא אדם אחר שיהיה עבד. אבל יש צורה אחרת- העבדות היותר שפלה היא העבדות שמתחילה מזה שאדם הוא עבד. ממשיך הרב חרל"פ(שם, מאמר כ) ומסביר שזה היסוד של העבודה זרה- אדם רוצה להיות עבד, ולכן הוא מחפש את הדבר שהכי יבטא את העבדות שלו. זה מה שמסביר איך עובדי עבודה זרה הגיעו לשפלות כזו של עבודה לעץ אבן ופסלים, שאלו דברים שהם בעצמם יצרו. לְמה אתה עובד? כשהאדון שלי כל כך נמוך, מתברר שאין פה אדון. אני עבד כי אני רוצה להיות עבד, כי אני שייך לזה ברבדים הכי פנימיים ועמוקים שלי. השאיפה של האדם לחירות הפרט יכולה להיות שאיפה של העבדות לעצמו- לחיות חיים שהם לא תכליתיים. זה מהות חיי העבד, 'להשתחרר' להישטף ולהיות מובל על ידי כל תאווה וכל נטייה שפלה, כל כוח חיים שהוא קצת מתנוצץ לידי ישר יסחוף אותי, ושום דבר לא יבלום את זרימת החיים שלי.
כשאנחנו מושפעים מהלכי הרוח סביבנו הדוחפים לחירות הפרט, צריך לשים לב היטב מתי זה בא לשחרר את האדם מכבלים חיצוניים שבאמת לא מאפשרים לו לבטא את עצמו ומתי זה משרת תנועה של הפקרות, של שחרור העול המוסרי והאידיאלי.
כשאדם מתמלא ברצון ד', בתורה, בדבר שהוא מעל העולם- זה משחרר מהלחץ שהמיצרים לוחצים אותנו, אז הוא באמת יכול לצאת לחירות. קודם כל לקרוא בשם ד' אדון עולם, ומתוך זה להיות עבד שהוא החופשי ביותר
"מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון"(ברכות ז ב). קודם כל אנחנו קוראים אדון. קודם כל יש לנו את הקב"ה, ומתוך כך- אנחנו נכנסים למציאות העבדות הזו. כמו שאומר הכוזרי- עבד ד' הוא לבדו חופשי. בגלל שיש אדון, בגלל שיש מגמה, בגלל שיש סדר, בגלל שיש משהו שאליו אנחנו צועדים, בגלל זה אני רוצה להיות עבד. לכן אני כבר לא עבד. אני כבר לא חי חיים נטולי תכלית. אני מבין שאם אני באמת רוצה תכלית, אם אני באמת רוצה משמעות רחבה לחיים שלי, אז אני מתחבר למשמעות שהיא יותר גדולה מהאני הפרטי שלי ויותר רחבה ממני. אני מחפש את האדון הכי גדול שיש, ואז אני מתחבר אליו. כך אני מגלה שאני באמת מחובר אליו מלכתחילה, ובעבדות אליו אני לא נשפל לתכונה של התפזרות והתרוקנות,אלא להפך, אני מסוגל לקחת על עצמי את ההבנה שבתוך המסגרות האלה, ובתוך התבניות האלה אני מוצא את החופש היותר גדול להופיע את העצמיות שלי.
כל שלושים הימים האלה שקודם החג מסוגלים להביא אותנו למקום שנצליח לצאת לחירות, כלומר להיכנס לעולמנו הפנימי. הדרך לכך היא להיכנס לעולמה של תורה. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", התורה היא זו שמשחררת אותנו מכל המגבלות של העולם- מכל המסגרות, מכל המירוצים אחרי כמויות כאלה ואחרות. כשאדם מתמלא ברצון ד', בתורה, בדבר שהוא מעל העולם- זה משחרר מהלחץ שהמיצרים לוחצים אותנו, ואז הוא באמת יכול לצאת לחירות. קודם כל לקרוא בשם ד' אדון עולם, ומתוך זה להיות עבד שהוא החופשי ביותר.
בשולי הדברים: השיחה הזו נאמרה בזמן אחר. מאז הרבה השתנה. ליל הסדר השנה לא יראה כבכל שנה. בבתים רבים יחסרו זקני המשפחה, בבתים אחרים יחסרו הילדים. יש שינוי גדול שבקרב משפחות צעירות שיעשו את הפסח לראשונה בביתם תהיה בכך גם בחינה של התחדשות. מצד שני תחושת המחנק אחרי שבועות של הסתגרות בבית, של חיים תחת נהלים ציבוריים לא פשוטים, מעצימה את התחושה שחירות הפרט נשללה מאיתנו השנה, שאנחנו לא יכולים להיות איפה שאנחנו רוצים.
אבל בזהירות רבה נראה לומר שאור גדול מתנוצץ מתוך אפילת הימים הללו. לרבים מהחברה, הצעירים והבריאים, נשקפת סכנה פחותה מהמגיפה המשתוללת. אבל כולם עוצרים את חייהם כדי שלא יפגעו החלשים שבחברה, כדי שלא תקרוס המערכת כולה. בעל כורחנו אנו מוצאים את עצמנו מזיזים הצידה את חירות הפרט לטובת הצורך הציבורי הכללי. כך בישראל וכך בעולם כולו. וככל שחברה יותר 'ממושמעת', ככל שהפרטים סוגרים עצמם למען הכלל, כך המגיפה פוגעת פחות.
ואולי בסוף 'חיסון העדר' הוא שיעביר אותנו את הנגף הזה. ככל שהכלל יהיה חסון יותר,ככל שהנקודה הכללית שבכל אחד מאיתנו תצא ותתברר, נצא לחירות ונביא ישועה לכלל ולפרט. אמן כן יהי רצון.
ליל הסדר הוא לא לילה של חידושים גדולים - גם אם נתאמץ ונצליח להוציא מהימים הבאים עוד כמה וורטים שנוכל להגיד על שולחן הסדר, בסופו של דבר הוא די חוזר על עצמו.
ליל הסדר הוא לא לילה של חידושים גדולים - גם אם נתאמץ ונצליח להוציא מהימים הבאים עוד כמה וורטים שנוכל להגיד על שולחן הסדר, בסופו של דבר הוא די חוזר על עצמו. קטעי ההגדה במחוזותינו לא משתנים וגם דברי התורה שמלווים אותם לא תמיד מתחדשים. יש משהו מאוד שמרני בליל הסדר ועל הנקודה הזו נרחיב מעט ונצבע אותה בקצת צבע.
אנחנו נמצאים בין גאולה לגאולה, בין גאולת פורים לגאולת פסח, בימים המסוגלים לקניית החירות. מורנו ראש הישיבה הרב חיים אמר פעם בחתונה שנערכה בזמן הזה, שאין דבר יותר טוב מלהתחתן לקראת פסח, ו'לצאת מעבדות הפרטיות לחירות הכלל'. במשפט הזה יש הרבה מה להתבונן. מה זה אומר 'יציאה לחירות מעבדות הפרטיות לחירות הכלל'? באופן פשוט החירות המרכזית שבה עסוקים בעולם שלנו היא חירות הפרט. חירות הפרט מסובבת אותנו ביום יום- במערכת המשפטית, בשיח התקשורתי ובשאיפות האישיות של בני האדם. זכויות הפרט וחירות הפרט הן אבני היסוד של החברה המערבית.
פעם החלום הכי טוב שהיה לאנשים בהקשר של פרנסה היה להיות עובד מדינה. למה? כי יש לך קביעות. אדם יודע שהוא נכנס למשרד החינוך או משרד ממשלתי אחר, ולא משנה מה הוא עושה שם, הוא בעבודה הזו עד הפנסיה. הוא יודע שמה שהוא עושה היום זה גם מה שהוא יעשה מחר. בהקשר הזה משהו השתנה בשנים האחרונות. לא רק שהסבה מקצועית באמצע שנות העבודה נעשתה נפוצה, אלא גם באותו תחום עיסוק יש הרבה אנשים שנוטים להחליף מידי כמה שנים עבודות.
למה? כי צריך להתחדש, כי אי אפשר להישאר תקוע בתוך אותה מסגרת, כבול לאותם נהלים, לאותם אנשים, באותם מקומות. הרצון של הפרט לצאת לחירות ולהיות עצמאי, 'שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות', הוא אחד מהמנועים שמזיזים ומשגעים את העולם.
בתפיסת העולם הזו, החוויה של ליל הסדר בו אנו אמורים לצאת לחירות היא בדיוק ההפך הגמור מיציאה לחירות. השמיעה השמרנית הזו של הרבה 'ישן' מהרבה אנשים 'ישנים' וזקנים, לעשות שוב את אותם דברים. בעיקר, להיות ב'סדר'- בתוך סדר מסוים תבניתי וקבוע. נקודה בה זה בולט מאוד זה בשתיית ארבע כוסות. אתה מחוייב לשתות ארבע כוסות יין גם אם אתה לא נהנה. מסופר על אמוראים שעד שבועות כאב להם הראש משתיית ארבע כוסות- זה מצריך מסירות נפש. יכול לקרות מקרה בו אדם מתיישב כמו מלך על הכיסא, נשען אחורה, שותה כוס של יין ואז אבא שלו אומר לו: בני, היית על צד ימין, תשתה שוב. אנשים מביאים כריות כדי שזה יראה כמו חירות, אבל זה לא חירות- אולי לפני מאות שנים להסב על צד שמאל זה היה דרך מלכים, אבל אני עכשיו לא מרגיש מלך, אני מרגיש עבד מסכן, אני מסב באלתור כזה על צד שמאל כדי להרגיש בן חורין. אז אולי יותר נכון לשחרר, תנו לי להיות בן חורין, הבנתי את המסר, אני רוצה להרגיש בנוח, אז אני אשתה את מה שאני מרגיש בנוח ואיך שאני מרגיש בנוח.
רואים שבליל הסדר זה לא ככה, בליל הסדר מכוונים אותנו שכדי לצאת לחירות צריך להיכנס לאיזה סדר, ולהקשיב טוב למה אתה אמור לעשות כדי להיות בן חורין. הרב חרל"פ אומר את זה במילים חריפות(מי מרום טו,א):
"ואל לדמות כי מי שמשליך מעל עצמו כל שיעבוד ועושה כל מה שליבו חפץ שהוא איננו עבד, לא כן הדבר, הוא עבד יותר מאחרים- הוא עבד לתאוותו, עבד לשרירות ליבו”
בשביל לצאת לחירות אנחנו צריכים לצאת לחירות מנטיית החירות עצמה, להיות כל כך חירותיים' שאנחנו מסכימים גם להשתעבד
'שרירות ליבו' זה אפילו יותר חזק מתאוותו- זה הרצון להיזרק, להישטף, לזרום. אתה בעצם נעשה עבד לחירות. בשביל לצאת לחירות אנחנו צריכים לצאת לחירות מנטיית החירות עצמה, להיות כל כך חירותיים' שאנחנו מסכימים גם להשתעבד. עבד לשרירות ליבו ולכל מידותיו הנמוכות ולכל השפלותיו, הופך עבד לעצמו- אין לך עבודה זרה גרועה מזו. כשהרב חרל"פ בא לתאר בהמשך מה זו עבדות, הוא אומר שהנקודה של עבדות, היא מי שהחיים שלו הם לא תכליתיים. עבד הוא מי שעושה מה שאומרים לו בלי שום שייכות למה שהוא עושה- הוא לא שייך למטרה, לא מגדיר מה השאיפות, לא מתחבר לרעיון כללי- למהלך גדול, הוא פשוט מוריד את הראש ועושה את מה שאומרים לו. זה מה שאמרו חז"ל- "עבדא בהפקירא ניחא ליה", הוא חי חיים כאלה שאין בהם מגמה מסוימת.
מתוך זה בא הרב חרל"פ לחקור חקירה- האם אדם הוא עבד, בגלל שיש לו אדון, או שיש לו אדון כי הוא עבד? אם נשאל ברחוב, התשובה הפשוטה היא שיש אדון, יש אדם שצריך או שיש בכוחו לשעבד מישהו אחר ואז הוא מוצא אדם אחר שיהיה עבד. אבל יש צורה אחרת- העבדות היותר שפלה היא העבדות שמתחילה מזה שאדם הוא עבד. ממשיך הרב חרל"פ(שם, מאמר כ) ומסביר שזה היסוד של העבודה זרה- אדם רוצה להיות עבד, ולכן הוא מחפש את הדבר שהכי יבטא את העבדות שלו. זה מה שמסביר איך עובדי עבודה זרה הגיעו לשפלות כזו של עבודה לעץ אבן ופסלים, שאלו דברים שהם בעצמם יצרו. לְמה אתה עובד? כשהאדון שלי כל כך נמוך, מתברר שאין פה אדון. אני עבד כי אני רוצה להיות עבד, כי אני שייך לזה ברבדים הכי פנימיים ועמוקים שלי. השאיפה של האדם לחירות הפרט יכולה להיות שאיפה של העבדות לעצמו- לחיות חיים שהם לא תכליתיים. זה מהות חיי העבד, 'להשתחרר' להישטף ולהיות מובל על ידי כל תאווה וכל נטייה שפלה, כל כוח חיים שהוא קצת מתנוצץ לידי ישר יסחוף אותי, ושום דבר לא יבלום את זרימת החיים שלי.
כשאנחנו מושפעים מהלכי הרוח סביבנו הדוחפים לחירות הפרט, צריך לשים לב היטב מתי זה בא לשחרר את האדם מכבלים חיצוניים שבאמת לא מאפשרים לו לבטא את עצמו ומתי זה משרת תנועה של הפקרות, של שחרור העול המוסרי והאידיאלי.
כשאדם מתמלא ברצון ד', בתורה, בדבר שהוא מעל העולם- זה משחרר מהלחץ שהמיצרים לוחצים אותנו, אז הוא באמת יכול לצאת לחירות. קודם כל לקרוא בשם ד' אדון עולם, ומתוך זה להיות עבד שהוא החופשי ביותר
"מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון"(ברכות ז ב). קודם כל אנחנו קוראים אדון. קודם כל יש לנו את הקב"ה, ומתוך כך- אנחנו נכנסים למציאות העבדות הזו. כמו שאומר הכוזרי- עבד ד' הוא לבדו חופשי. בגלל שיש אדון, בגלל שיש מגמה, בגלל שיש סדר, בגלל שיש משהו שאליו אנחנו צועדים, בגלל זה אני רוצה להיות עבד. לכן אני כבר לא עבד. אני כבר לא חי חיים נטולי תכלית. אני מבין שאם אני באמת רוצה תכלית, אם אני באמת רוצה משמעות רחבה לחיים שלי, אז אני מתחבר למשמעות שהיא יותר גדולה מהאני הפרטי שלי ויותר רחבה ממני. אני מחפש את האדון הכי גדול שיש, ואז אני מתחבר אליו. כך אני מגלה שאני באמת מחובר אליו מלכתחילה, ובעבדות אליו אני לא נשפל לתכונה של התפזרות והתרוקנות,אלא להפך, אני מסוגל לקחת על עצמי את ההבנה שבתוך המסגרות האלה, ובתוך התבניות האלה אני מוצא את החופש היותר גדול להופיע את העצמיות שלי.
כל שלושים הימים האלה שקודם החג מסוגלים להביא אותנו למקום שנצליח לצאת לחירות, כלומר להיכנס לעולמנו הפנימי. הדרך לכך היא להיכנס לעולמה של תורה. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", התורה היא זו שמשחררת אותנו מכל המגבלות של העולם- מכל המסגרות, מכל המירוצים אחרי כמויות כאלה ואחרות. כשאדם מתמלא ברצון ד', בתורה, בדבר שהוא מעל העולם- זה משחרר מהלחץ שהמיצרים לוחצים אותנו, ואז הוא באמת יכול לצאת לחירות. קודם כל לקרוא בשם ד' אדון עולם, ומתוך זה להיות עבד שהוא החופשי ביותר.
בשולי הדברים: השיחה הזו נאמרה בזמן אחר. מאז הרבה השתנה. ליל הסדר השנה לא יראה כבכל שנה. בבתים רבים יחסרו זקני המשפחה, בבתים אחרים יחסרו הילדים. יש שינוי גדול שבקרב משפחות צעירות שיעשו את הפסח לראשונה בביתם תהיה בכך גם בחינה של התחדשות. מצד שני תחושת המחנק אחרי שבועות של הסתגרות בבית, של חיים תחת נהלים ציבוריים לא פשוטים, מעצימה את התחושה שחירות הפרט נשללה מאיתנו השנה, שאנחנו לא יכולים להיות איפה שאנחנו רוצים.
אבל בזהירות רבה נראה לומר שאור גדול מתנוצץ מתוך אפילת הימים הללו. לרבים מהחברה, הצעירים והבריאים, נשקפת סכנה פחותה מהמגיפה המשתוללת. אבל כולם עוצרים את חייהם כדי שלא יפגעו החלשים שבחברה, כדי שלא תקרוס המערכת כולה. בעל כורחנו אנו מוצאים את עצמנו מזיזים הצידה את חירות הפרט לטובת הצורך הציבורי הכללי. כך בישראל וכך בעולם כולו. וככל שחברה יותר 'ממושמעת', ככל שהפרטים סוגרים עצמם למען הכלל, כך המגיפה פוגעת פחות.
ואולי בסוף 'חיסון העדר' הוא שיעביר אותנו את הנגף הזה. ככל שהכלל יהיה חסון יותר,ככל שהנקודה הכללית שבכל אחד מאיתנו תצא ותתברר, נצא לחירות ונביא ישועה לכלל ולפרט. אמן כן יהי רצון.
