הרב יאיר צור
ברכת ברך עלינו | תפילת שמונה עשרה | 13
נחלקו חכמים: האם מצוות תפילה בכל יום היא מצווה דאורייתא או מדרבנן. אבל לכולי עלמא תפילה בעת צרה היא מצווה מדאורייתא, שנאמר :"כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות". תפילה בעת צרה מעמידה אותנו בעמדה של זקוקים לריבונו של עולם, של נתמכים על ידו- קשר בלתי אמצעי של התלות המוחלטת שלנו בריבונו של עולם."אקרא לאל עליי גומר"- אחרי כל העשייה שלנו, בסוף אנחנו זקוקים לריבונו של עולם. המקום שבו הכי קרוב בתפילה להגיע לעמדה של תפילה בעת צרה, אלו שתי הברכות שבמרכז התפילה- ברכת רפאנו וברכת ברך עלינו. התפילה על הפרנסה, על הממון, שיהיה לנו מאיפה להביא אוכל הביתה, זה הצורך הבסיסי של כל אדם. זו הקומה הראשונה שלהתפילה- הקומה הבסיסית ביותר. וממילא נעלה לקומה השנייה- חז"ל קראו לתפילה חיי שעה, חיי שעה שאנחנו מתפללים על צורכי השעה שלנו.
בתפילה אנחנו לא רק מתפללים על חיי השעה, על הצרכים שלנו, ומרוכזים בעולם הזה שלנו, אנחנו עסוקים בלקחת את כל מה ששמענו באוזנינו בחיי העולם- את כל דברי התורה, את כל החכמה, את כל האידיאלים, את כל השאיפות הגדולות, ולהכניס אותם לחיי השעה
חיי עולם זו התורה, חיי שעה- זו התפילה. ואמרו חז"ל "המסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". בתפילה אנחנו לא רק מתפללים על חיי השעה, על הצרכים שלנו, ומרוכזים בעולם הזה שלנו, אנחנו עסוקים בלקחת את כל מה ששמענו באוזנינו בחיי העולם- את כל דברי התורה, את כל החכמה, את כל האידיאלים, את כל השאיפות הגדולות, ולהכניס אותם לחיי השעה, להפוך חכמה לרצון,לרצות את כל אותם הדברים הגדולים שבהם עסקנו, שעליהם למדנו, שסביבם הסתובבנו.
בין ברכת ברך עלינו, לברכת רפאנו, בין התפילה על בריאות לתפילה על הפרנסה מתייחדת תפילת ברך עלינו ברצון להוסיף, לא רק כמו בקשת הבריאות ששומרת על הקיים, בקשת הפרנסה היא רצונו של האדם ללכת ולגדול. צדיקים ממונם חביב עליהם כגופם, ואב לכולם יעקב אבינו עליו השלום, שחזר על פכים קטנים. כי הרכוש והממון, זה לא רק אמצעי למימוש תאוותינו, אלא יותר מהכל זה הכלי להלביש בו ולהופיע דרכו את כל השאיפות הגדולות שלנו- את נשמתנו. כסף מלשון כיסופים, רצונו של האדם לגדול, וכל שאיפותיו,יסודם בעצם באותה הנקודה שבנשמה האין-סופית האלוקית שבקרבנו, שרוצה להופיע בעוד ועוד מרחבים בחיים. מתוך זה, בצורה ירודה יותר, זה נובע ברצון שלנו לגדול, ובצורה ירודה עוד יותר- "יש לו מנה, רוצה מאתיים"- בתאוות ממון אין סופית. אבל אנחנו בתפילה רוצים לעלות גבוה, להגיע לעומק הדברים, לשורשי הדברים, לרצון שלנו להופיע את נשמתנו.
מתוך כך, אפשר להוסיף עוד כוונה בברכה הזו, כמו שאדם שהולך ומבקש תקציב למיזם חשוב, הוא צריך לשכנע ולהסביר, קודם כל לעצמו, ומתוך למי שממנו הוא מבקש, את ערכם של הדברים שבגינם הוא מבקש. בשביל מה אנחנו רוצים את הכסף? בשביל מה אנחנו רוצים את הפרנסה?בשביל מה אנחנו רוצים עוד ועוד אמצעים לחיות בעולם הזה? זה הזמן לומר לעצמנו ולומר לריבונו של עולם, את כל השאיפות שלנו, את כל החלומות שלנו, את כל הרצונות שלנו,בצדקה, בחסד, בגידול ילדים, בכל מה שיעזור לנו להופיע את שם ד' בעולם.
מתוך כך הערה נוספת, זה הזמן לבקש על כסף בצדק, בצדק ובצדקה, לבקש על חברה של צדק חברתי, חברה שדואגת לחלשים, חברה הוגנת וצודקת, לעשות ממון בצדק ובמשפט ולא בעוול, עד שנוכל בבוא יומנו לומר נשאנו ונתנו באמונה.
נחלקו חכמים: האם מצוות תפילה בכל יום היא מצווה דאורייתא או מדרבנן. אבל לכולי עלמא תפילה בעת צרה היא מצווה מדאורייתא, שנאמר :"כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות". תפילה בעת צרה מעמידה אותנו בעמדה של זקוקים לריבונו של עולם, של נתמכים על ידו- קשר בלתי אמצעי של התלות המוחלטת שלנו בריבונו של עולם."אקרא לאל עליי גומר"- אחרי כל העשייה שלנו, בסוף אנחנו זקוקים לריבונו של עולם. המקום שבו הכי קרוב בתפילה להגיע לעמדה של תפילה בעת צרה, אלו שתי הברכות שבמרכז התפילה- ברכת רפאנו וברכת ברך עלינו. התפילה על הפרנסה, על הממון, שיהיה לנו מאיפה להביא אוכל הביתה, זה הצורך הבסיסי של כל אדם. זו הקומה הראשונה שלהתפילה- הקומה הבסיסית ביותר. וממילא נעלה לקומה השנייה- חז"ל קראו לתפילה חיי שעה, חיי שעה שאנחנו מתפללים על צורכי השעה שלנו.
בתפילה אנחנו לא רק מתפללים על חיי השעה, על הצרכים שלנו, ומרוכזים בעולם הזה שלנו, אנחנו עסוקים בלקחת את כל מה ששמענו באוזנינו בחיי העולם- את כל דברי התורה, את כל החכמה, את כל האידיאלים, את כל השאיפות הגדולות, ולהכניס אותם לחיי השעה
חיי עולם זו התורה, חיי שעה- זו התפילה. ואמרו חז"ל "המסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". בתפילה אנחנו לא רק מתפללים על חיי השעה, על הצרכים שלנו, ומרוכזים בעולם הזה שלנו, אנחנו עסוקים בלקחת את כל מה ששמענו באוזנינו בחיי העולם- את כל דברי התורה, את כל החכמה, את כל האידיאלים, את כל השאיפות הגדולות, ולהכניס אותם לחיי השעה, להפוך חכמה לרצון,לרצות את כל אותם הדברים הגדולים שבהם עסקנו, שעליהם למדנו, שסביבם הסתובבנו.
בין ברכת ברך עלינו, לברכת רפאנו, בין התפילה על בריאות לתפילה על הפרנסה מתייחדת תפילת ברך עלינו ברצון להוסיף, לא רק כמו בקשת הבריאות ששומרת על הקיים, בקשת הפרנסה היא רצונו של האדם ללכת ולגדול. צדיקים ממונם חביב עליהם כגופם, ואב לכולם יעקב אבינו עליו השלום, שחזר על פכים קטנים. כי הרכוש והממון, זה לא רק אמצעי למימוש תאוותינו, אלא יותר מהכל זה הכלי להלביש בו ולהופיע דרכו את כל השאיפות הגדולות שלנו- את נשמתנו. כסף מלשון כיסופים, רצונו של האדם לגדול, וכל שאיפותיו,יסודם בעצם באותה הנקודה שבנשמה האין-סופית האלוקית שבקרבנו, שרוצה להופיע בעוד ועוד מרחבים בחיים. מתוך זה, בצורה ירודה יותר, זה נובע ברצון שלנו לגדול, ובצורה ירודה עוד יותר- "יש לו מנה, רוצה מאתיים"- בתאוות ממון אין סופית. אבל אנחנו בתפילה רוצים לעלות גבוה, להגיע לעומק הדברים, לשורשי הדברים, לרצון שלנו להופיע את נשמתנו.
מתוך כך, אפשר להוסיף עוד כוונה בברכה הזו, כמו שאדם שהולך ומבקש תקציב למיזם חשוב, הוא צריך לשכנע ולהסביר, קודם כל לעצמו, ומתוך למי שממנו הוא מבקש, את ערכם של הדברים שבגינם הוא מבקש. בשביל מה אנחנו רוצים את הכסף? בשביל מה אנחנו רוצים את הפרנסה?בשביל מה אנחנו רוצים עוד ועוד אמצעים לחיות בעולם הזה? זה הזמן לומר לעצמנו ולומר לריבונו של עולם, את כל השאיפות שלנו, את כל החלומות שלנו, את כל הרצונות שלנו,בצדקה, בחסד, בגידול ילדים, בכל מה שיעזור לנו להופיע את שם ד' בעולם.
מתוך כך הערה נוספת, זה הזמן לבקש על כסף בצדק, בצדק ובצדקה, לבקש על חברה של צדק חברתי, חברה שדואגת לחלשים, חברה הוגנת וצודקת, לעשות ממון בצדק ובמשפט ולא בעוול, עד שנוכל בבוא יומנו לומר נשאנו ונתנו באמונה.
