הרב דוד טורנר
האכילה והדיבור
בהתבוננות פשוטה עיקר עניינו של ליל הסדר הוא הדיבור. דורשי רשומות היו דורשים: פסח מלשון 'פה-סח'. בנוסף, סדר ההגדה מתעסק ברובו באמירת מדרשים שירות ותשבחות.
אמנם יש צד נוסף שאותו ניתן לפגוש בליל הסדר והוא שימת הדגש דווקא על פעולת הפה כפה אוכל. המצוה 'דאורייתא' היחידה בזמן הזה הקשורה לאכילה היא אכילת 'כזית' מצה בליל הסדר. רק בליל הסדר יש חיוב על האכילה עצמה, בעוד בשבת אין חיוב גמור לאכול. "'וקראת לשבת ענג'- הוי אומר זה עונג שבת. במה מענגו? בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין". האכילה היא אמצעי לקיום מצות עונג שבת, אך מי שמצטער באכילתו אינו מחויב באכילה .גם ביו"ט האכילה היא לא עניין עצמי, אלא ע"י האכילה מקיימים את מצות "ושמחת בחגך".
בליל הסדר ישנו מפגש עם שתי פעולות של הפה הנראות כהפוכות אחת מהשנייה. פעולה אחת היא פעולת הדיבור, המגלה את המחשבות הפנימיות של האדם ומוציאה אותן כלפי חוץ. תנועה זו מגלה את שאיפת ההטבה של האדם, ביציאתו מן עצמו והתחברות לסביבתו. לעומת פעולה זו קיימת הפעולה ההפוכה של הפה, פעולת האכילה, הנראית כפעולה אגוצנטרית וגסה המתרכזת באדם הדואג לעצמו באכילתו.
לאכילה ניתן להתייחס בשני מובנים. בצורה הפשוטה והגלויה, האדם אוכל מסיבות חיצוניות כדוגמת רעב, והוא מוכרח לאכול כדי להמשיך ולהתקיים מבחינה פיסית. ניתן להסביר בצורה יותר עמוקה שהאדם אוכל גם כדי למלא צרכים פסיכולוגיים, אך זוהי עדיין המדרגה של אכילת ההכרח. באופן עמוק יותר יש להבין שלא לחינם הקב"ה ברא את הצורך הפיסי והנפשי של האדם לאכול, שהרי היה ניתן לברוא את האדם באופן כזה שהוא יהיה שלם מצד עצמו ולא יצטרך לאכילה. הבנה זו מלמדת אותנו שישנה תכלית עצמית לאכילה. העובדה שהאדם ניזון מסביבתו מצביעה על כך שהאדם לא מגיע לשלמותו לולא זה שהוא יהיה קשור לכל כוחות החיים הבאים לידי ביטוי גם בשאר דרגות ההוויה.
העובדה שהאדם ניזון מסביבתו מצביעה על כך שהאדם לא מגיע לשלמותו לולא זה שהוא יהיה קשור לכל כוחות החיים הבאים לידי ביטוי גם בשאר דרגות ההוויה.
במהלך ליל הסדר האדם מתעלה ממצב בו הוא אוכל מסיבות חיצוניות של הכרח למעלה עליונה בה הוא אוכל מפני הערך העצמי הקיים באכילה.
הצד הזה בא לידי ביטוי בהגדה של פסח בפיוט "קדש ורחץ" המשמש כהקדמה להגדה. פיוט קדום זה, שנכתב ע"י בעלי התוספות, מחלק את ההגדה לחמישה עשר ראשי פרקים. אמנם היה אפשר לחשוב שהפיוט משמש כמבוא טכני לליל הסדר, אך באמת יש בו מבט מחודש וממוקד על התוכן הפנימי של ה"סדר".
חמש עשרה המילים בפיוט מכוונות כנגד חמש עשרה המעלות, המדרגות, בהם אנו מתעסקים בליל הסדר. רוב חמש עשרה המעלות הללו קשורות דווקא לפעולת הפה האוכל ולא לפעולת הפה המדבר. בנוסף לכך הרבה מהסימנים העוסקים באכילה מציינים חלקים הנראים כחלקים משניים, אך בפיוט הם צוינו בנפרד כדי ללמד על חשיבותם במהלך הסדר.
את חמישה עשר הסימנים של ליל הסדר ניתן לחלק לשלוש קבוצות.
חמשת הסימנים הראשונים: "קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד", קשורים אל קדם הארוחה. בסימנים הללו מציינים את ההכנות הנפשיות ואת הבירורים הרוחניים שעוברים לפני ההגעה לארוחה עצמה. לאחר מכן מופיע השלב השני. הקבוצה השנייה של הסימנים: מוציא, מצה, מרור וכורך הן אכילות המחויבות מדאורייתא, כלומר אנו מוצאים בקבוצה זו את 'אכילת ההכרח'. לכן המשנה בפסחים מציינת שבערב פסח, סמוך למנחה, אסור לאכול עד זמן אכילת מצה. יש עניין שהמצה, מרור וכורך יֵאָכלו מתוך מצב של הכרח ותיאבון. זו הסיבה שבערב פסח כבר סמוך למנחה אסור לאכול עד זמן אכילת מצה.
את האפיקומן אוכלים מתוך שלמות, מתוך מליאות של השולחן עורך, ובעקבותיו גם ברכת המזון, ההלל והנרצה קשורים אל המדרגה האידיאלית של האוכל, "אז תתענג על ד'".
אחר כך יש את חמשת הסימנים האחרונים של הסדר שבמרכזם ה"צפון"- האפיקומן. חז"ל אומרים שהאפיקומן לא נאכל מתוך רעב ותאבון אלא הוא נאכל דווקא על השובע. כלומר, אכילת האפיקומן הוא לא מחמת הרעב אלא מחמת הרצון החיובי. את האפיקומן אוכלים מתוך שלמות, מתוך מליאות של השולחן עורך, ובעקבותיו גם ברכת המזון, ההלל והנרצה קשורים אל המדרגה האידיאלית של האוכל, "אז תתענג על ד'".
כך אפשר להבין את דברי חז"ל בהגדה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך." ההגדה והדיבור לבנים הוא "בעבור זה", המרכז הוא אכילת המצה והמרור בעוד הדיבור הוא סביב לעובדה זו. כך גם "לחם עוני– לחם שעונין עליו דברים הרבה", הענייה והדיבור נעשה על גבי הלחם עצמו.
העובדה שיש חיים אלוקיים מלאים החובקים סדרי ממלכה וחֶברה, החודרים לכל פינות החיים, זה החידוש הפלאי והמיוחד שהתחדש ביציאת מצרים.
למה דווקא בליל הסדר, ליל יציאת מצרים, אנו מתעסקים עם עצם החיים עצמם באכילת האדם? הסיבה לכך נעוצה בעובדה שזו המהפכה שהתרחשה ביציאת מצרים. עד יציאת מצרים התהלכו בעולם האבות הקדושים שקראו בשם ד', אך החידוש הגדול ביציאת מצרים הוא שבנוסף להכרות הרוחניות הגדולות המופיעות בעולם מעכשיו ישנה הופעה של אומה החיה את חייה המלאים והממשיים בקריאה בשם ד'. העובדה שיש חיים אלוקיים מלאים החובקים סדרי ממלכה וחֶברה, החודרים לכל פינות החיים, היא החידוש הפלאי והמיוחד שהתחדש ביציאת מצרים. כל ההכרות של האדם הן תמיד טפלות כלפי החיים עצמם, ולכן גם המדרגות של "והגדת", "פה-סח", הוצאת הדברים מהפנים אל החוץ, הן מצטרפות אל העיקר, האכילה שמכנסת את החיים מן החוץ אל הפנים.
אמנם נכון שלשכל יש תפקיד חשוב בחיי האדם, אך הוא בסופו של דבר "תלמיד קטן" של החיים בכך שהוא מנתח את החיים ומכיל אותם בקרבו, לפי כישרונותיו של כל אחד ואחד. לעומת זאת בליל הסדר ישנה התעלות למדרגה עתידית ונשגבה של אכילה המקשרת את האדם לעצם החיים עצמם ולהוויה כולה.
כמובן בליל התקדש חג אנחנו לא עסוקים רק באכילה, אנחנו עסוקים גם בדיבור. "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח, מצה ומרור", לא מתעסקים רק באכילת הפסח, מצה ומרור אלא גם בדיבור עליהם. קיים צורך להבין את עצם החיים ולהתרומם אליהם ע"י קביעת הבעות עמוקות בתוך החיים עצמם ע"י הדיבור, ולכן יש את המגיד בתוך ליל הסדר, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
בהתבוננות פשוטה עיקר עניינו של ליל הסדר הוא הדיבור. דורשי רשומות היו דורשים: פסח מלשון 'פה-סח'. בנוסף, סדר ההגדה מתעסק ברובו באמירת מדרשים שירות ותשבחות.
אמנם יש צד נוסף שאותו ניתן לפגוש בליל הסדר והוא שימת הדגש דווקא על פעולת הפה כפה אוכל. המצוה 'דאורייתא' היחידה בזמן הזה הקשורה לאכילה היא אכילת 'כזית' מצה בליל הסדר. רק בליל הסדר יש חיוב על האכילה עצמה, בעוד בשבת אין חיוב גמור לאכול. "'וקראת לשבת ענג'- הוי אומר זה עונג שבת. במה מענגו? בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין". האכילה היא אמצעי לקיום מצות עונג שבת, אך מי שמצטער באכילתו אינו מחויב באכילה .גם ביו"ט האכילה היא לא עניין עצמי, אלא ע"י האכילה מקיימים את מצות "ושמחת בחגך".
בליל הסדר ישנו מפגש עם שתי פעולות של הפה הנראות כהפוכות אחת מהשנייה. פעולה אחת היא פעולת הדיבור, המגלה את המחשבות הפנימיות של האדם ומוציאה אותן כלפי חוץ. תנועה זו מגלה את שאיפת ההטבה של האדם, ביציאתו מן עצמו והתחברות לסביבתו. לעומת פעולה זו קיימת הפעולה ההפוכה של הפה, פעולת האכילה, הנראית כפעולה אגוצנטרית וגסה המתרכזת באדם הדואג לעצמו באכילתו.
לאכילה ניתן להתייחס בשני מובנים. בצורה הפשוטה והגלויה, האדם אוכל מסיבות חיצוניות כדוגמת רעב, והוא מוכרח לאכול כדי להמשיך ולהתקיים מבחינה פיסית. ניתן להסביר בצורה יותר עמוקה שהאדם אוכל גם כדי למלא צרכים פסיכולוגיים, אך זוהי עדיין המדרגה של אכילת ההכרח. באופן עמוק יותר יש להבין שלא לחינם הקב"ה ברא את הצורך הפיסי והנפשי של האדם לאכול, שהרי היה ניתן לברוא את האדם באופן כזה שהוא יהיה שלם מצד עצמו ולא יצטרך לאכילה. הבנה זו מלמדת אותנו שישנה תכלית עצמית לאכילה. העובדה שהאדם ניזון מסביבתו מצביעה על כך שהאדם לא מגיע לשלמותו לולא זה שהוא יהיה קשור לכל כוחות החיים הבאים לידי ביטוי גם בשאר דרגות ההוויה.
העובדה שהאדם ניזון מסביבתו מצביעה על כך שהאדם לא מגיע לשלמותו לולא זה שהוא יהיה קשור לכל כוחות החיים הבאים לידי ביטוי גם בשאר דרגות ההוויה.
במהלך ליל הסדר האדם מתעלה ממצב בו הוא אוכל מסיבות חיצוניות של הכרח למעלה עליונה בה הוא אוכל מפני הערך העצמי הקיים באכילה.
הצד הזה בא לידי ביטוי בהגדה של פסח בפיוט "קדש ורחץ" המשמש כהקדמה להגדה. פיוט קדום זה, שנכתב ע"י בעלי התוספות, מחלק את ההגדה לחמישה עשר ראשי פרקים. אמנם היה אפשר לחשוב שהפיוט משמש כמבוא טכני לליל הסדר, אך באמת יש בו מבט מחודש וממוקד על התוכן הפנימי של ה"סדר".
חמש עשרה המילים בפיוט מכוונות כנגד חמש עשרה המעלות, המדרגות, בהם אנו מתעסקים בליל הסדר. רוב חמש עשרה המעלות הללו קשורות דווקא לפעולת הפה האוכל ולא לפעולת הפה המדבר. בנוסף לכך הרבה מהסימנים העוסקים באכילה מציינים חלקים הנראים כחלקים משניים, אך בפיוט הם צוינו בנפרד כדי ללמד על חשיבותם במהלך הסדר.
את חמישה עשר הסימנים של ליל הסדר ניתן לחלק לשלוש קבוצות.
חמשת הסימנים הראשונים: "קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד", קשורים אל קדם הארוחה. בסימנים הללו מציינים את ההכנות הנפשיות ואת הבירורים הרוחניים שעוברים לפני ההגעה לארוחה עצמה. לאחר מכן מופיע השלב השני. הקבוצה השנייה של הסימנים: מוציא, מצה, מרור וכורך הן אכילות המחויבות מדאורייתא, כלומר אנו מוצאים בקבוצה זו את 'אכילת ההכרח'. לכן המשנה בפסחים מציינת שבערב פסח, סמוך למנחה, אסור לאכול עד זמן אכילת מצה. יש עניין שהמצה, מרור וכורך יֵאָכלו מתוך מצב של הכרח ותיאבון. זו הסיבה שבערב פסח כבר סמוך למנחה אסור לאכול עד זמן אכילת מצה.
את האפיקומן אוכלים מתוך שלמות, מתוך מליאות של השולחן עורך, ובעקבותיו גם ברכת המזון, ההלל והנרצה קשורים אל המדרגה האידיאלית של האוכל, "אז תתענג על ד'".
אחר כך יש את חמשת הסימנים האחרונים של הסדר שבמרכזם ה"צפון"- האפיקומן. חז"ל אומרים שהאפיקומן לא נאכל מתוך רעב ותאבון אלא הוא נאכל דווקא על השובע. כלומר, אכילת האפיקומן הוא לא מחמת הרעב אלא מחמת הרצון החיובי. את האפיקומן אוכלים מתוך שלמות, מתוך מליאות של השולחן עורך, ובעקבותיו גם ברכת המזון, ההלל והנרצה קשורים אל המדרגה האידיאלית של האוכל, "אז תתענג על ד'".
כך אפשר להבין את דברי חז"ל בהגדה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך." ההגדה והדיבור לבנים הוא "בעבור זה", המרכז הוא אכילת המצה והמרור בעוד הדיבור הוא סביב לעובדה זו. כך גם "לחם עוני– לחם שעונין עליו דברים הרבה", הענייה והדיבור נעשה על גבי הלחם עצמו.
העובדה שיש חיים אלוקיים מלאים החובקים סדרי ממלכה וחֶברה, החודרים לכל פינות החיים, זה החידוש הפלאי והמיוחד שהתחדש ביציאת מצרים.
למה דווקא בליל הסדר, ליל יציאת מצרים, אנו מתעסקים עם עצם החיים עצמם באכילת האדם? הסיבה לכך נעוצה בעובדה שזו המהפכה שהתרחשה ביציאת מצרים. עד יציאת מצרים התהלכו בעולם האבות הקדושים שקראו בשם ד', אך החידוש הגדול ביציאת מצרים הוא שבנוסף להכרות הרוחניות הגדולות המופיעות בעולם מעכשיו ישנה הופעה של אומה החיה את חייה המלאים והממשיים בקריאה בשם ד'. העובדה שיש חיים אלוקיים מלאים החובקים סדרי ממלכה וחֶברה, החודרים לכל פינות החיים, היא החידוש הפלאי והמיוחד שהתחדש ביציאת מצרים. כל ההכרות של האדם הן תמיד טפלות כלפי החיים עצמם, ולכן גם המדרגות של "והגדת", "פה-סח", הוצאת הדברים מהפנים אל החוץ, הן מצטרפות אל העיקר, האכילה שמכנסת את החיים מן החוץ אל הפנים.
אמנם נכון שלשכל יש תפקיד חשוב בחיי האדם, אך הוא בסופו של דבר "תלמיד קטן" של החיים בכך שהוא מנתח את החיים ומכיל אותם בקרבו, לפי כישרונותיו של כל אחד ואחד. לעומת זאת בליל הסדר ישנה התעלות למדרגה עתידית ונשגבה של אכילה המקשרת את האדם לעצם החיים עצמם ולהוויה כולה.
כמובן בליל התקדש חג אנחנו לא עסוקים רק באכילה, אנחנו עסוקים גם בדיבור. "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח, מצה ומרור", לא מתעסקים רק באכילת הפסח, מצה ומרור אלא גם בדיבור עליהם. קיים צורך להבין את עצם החיים ולהתרומם אליהם ע"י קביעת הבעות עמוקות בתוך החיים עצמם ע"י הדיבור, ולכן יש את המגיד בתוך ליל הסדר, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
