הרב יאיר גלס
חזרה לאחיזה הפנימית
בסדר החיים של האדם, באופן רגיל, יש מושג שקוראים לו ביטחון בד'. ביטחון בד', כפי שלימדונו רבותינו, אין הכוונה שאדם בטוח שהקב"ה יעשה לו את מה שהוא רוצה, אלא הכוונה היא שיש לו מבטח- נקודת אחיזה. נקודת האחיזה שלו היא לא באחיזות החיצוניות,אלא בדביקות בריבונו של עולם. בכל דבר הוא רוצה לגלות את הערך האמיתי, הערך האלוקי.
לרוב,הקב"ה לא שם אותנו בתנאי מעבדה בה הדברים נמדדים בצורה מאוד חדה ותקיפה. ניקח כדוגמה את סוגיית הפרנסה- אדם הרבה פעמים משתדל לבטוח בריבונו של עולם, אבל הוא גם עובד, לכן הוא בוטח במעסיק שלו וגם בריבונו של עולם. אך יש לאדם הפרטי זמנים שח"והוא חולה, ומוּסַרים הרבה נקודות אחיזה פשוטות- המעמד החברתי והכלכלי שלו לא רלוונטי, ועכשיו ברור שכל המשימה שלו זה להתמודד ח"ו עם מחלה קשה, וכל הכוחות מכוונים לשם. ברור מה ריבונו של עולם רוצה, במובן של מה שהאדם נדרש- לעוצמות ותעצומות נפש אדירים בהתמודדות עם המחלה. צריך להתפלל למצוא כוחות נפש להיות מכוון כל כולו אל ההתמודדות הזו.
אבל לרוב האדם לא מתחדד על הנקודה הפנימית עצמה, כי יש עוד הרבה נקודות נוספות. אדם נדרש שהנקודה האמיתית, העקרונית והערכית, המהותית- הא-לוקית, תהיה נקודת האחיזה שלו. אך ישנם זמנים כאלו לאדם הפרטי.
הולכת ומתעוררת באדם השאלה: כמה מה שמצמיח אותו זה עולמו הפנימי מצד עצמו, כמה זה יכול לתת לו אחיזה, וכמה זה יכול לתת לו שלווה ושמחה.
אפשר להישבר מזה, כי זה קשה, אבל לפעמים גם אפשר לצמוח מזה מאוד. מתוך מה שהכל מובל אל הבירור העצמי הפנימי מצד עצמו, האדם מוצא כוחות מיוחדים בתוכו: מה עיקר ומה טפל? מה מרכז חייו?
כשהוא נמצא בישיבה, ודאי שעיקר החשיבות זה הלימוד, התפילה וכו'. אבל יש גם הרבה דברים מסביב- יש חברה, ויש דיבור עם אנשים, יש הרבה דברים לעשות, ובתוך כל זה יוצא לו מכלול של תחושה של יציבות. אבל כשנלקח לאדם כל ה'מסביב', והוא מונח רק על הנקודה עצמה, יש בחינה מאוד חדה. הולכת ומתעוררת באדם השאלה: כמה מה שמצמיח אותו זה עולמו הפנימי מצד עצמו, כמה זה יכול לתת לו אחיזה, וכמה זה יכול לתת לו שלווה ושמחה.
כשלוקחים מהאדם את המניין והישיבה- לוקחים ממנו הכל. המשימה שלו היא לא רק לנסות לייצר לו מסגרת בתוך הסיטואציה הזו, אלא לנסות להיות שייך ל'תוך' הפנימי. אם באמת מרכז חייו זה תורה יראת שמיים וקרבת אלוקים, אז אף על פי שהמסגרות נלקחו, השורש הפנימי נשאר.
כשמוּסַרים מאיתנו הרבה דברים חיצוניים, ואנחנו צריכים לאמץ לקרבנו את עמוד השדרה הפנימי של דביקות בריבונו של עולם, של הדביקות ברצון להאיר ולברך, של הדביקות בלימוד התורה
אני רוצה להביא לפניכם דוגמה קיצונית וחדה, אבל מופלאה מאוד, שמבליטה מאוד מה זה נקודת אחיזה- איך אדם שלוקחים ממנו את כל האחיזות החיצוניות שלו, נשאר כל כולו באחיזה הפנימית שלו. הדוגמה היא יהודי ת"ח גדול מאוד, רבה של שכונת בית וגן- הרב מן ההר. הוא היה גר ברובע היהודי ויצא לשבי במלחמת העצמאות(השחרור). יש כמה ספרים שנכתבו על ההתרחשות הזו, אבל בתוך הדברים הוא מתאר על עצמו- מה קורה לו כשהוא נלקח לשבי,וזה תיאור מופלא מאוד.
אנחנו כמובן לא מבינים מה זה שבי, אבל הוא כותב כך :"זה היה מצב שאדם מרגיש שהכל נושר ממנו. נפרדתי מאשתי, מילדיי, מאמי, מרהיטיי, מספריי, נשר ממני כל מה שעשיתי,וכל מה שחשבתי שאעשה, נשרו כל שאיפותיי, כל מאויי, כל עשייתי מיום שעמדתי על דעתי,ידעתי שאני יוצא לדרך לקראת הנעלם המוחלט, כל מה שהיה לי עד אז שקע, וגם כל העולם כולו שהייתי בו שקע, אפילו תוהו ובוהו לא היה. השמש שקעה, ולא ידעתי אם היא תזרח מחר או לא. גם לא ידעתי אם היא תזרח לאלה שנפרדתי מהם" כל נקודות האחיזה ,"בתוך כל זה ממש ראיתי מייד, ראיתי עולם אחר יציב, שהיה קיים, שהיה בו מקום יציב, ושנמצאו בו נקודות ועמודים שהיה אפשר להישען עליהם, עולם יציב וחזק, בנוי לתלפיות, שלא התמוטט או התרופף, מרחבים בהם יכולתי לנוע, היה זה עולם שלא היה בו לא עצב, ולא כאב", הוא כולו בחשבון של העולם של יראת שמיים. כשאדם עוסק בדבר הזה זה לא משתנה בכלל. זו דוגמה חריפה, אבל היא מדגימה מה זה כשיש לאדם עמוד שדרה,כשמוסרים ממנו כל האחיזות אחרות.
אולי ממש מהדבר הזה אנחנו קצת מתבשמים מהתקופה הזו, כשמוּסַרים מאיתנו הרבה דברים חיצוניים, ואנחנו צריכים לאמץ לקרבנו את עמוד השדרה הפנימי של דביקות בריבונו של עולם, של הדביקות ברצון להאיר ולברך, של הדביקות בלימוד התורה. אנחנו לא יודעים להגיד למה זה התרחש, אבל וודאי שזה משיב אותנו פנימה.
בסדר החיים של האדם, באופן רגיל, יש מושג שקוראים לו ביטחון בד'. ביטחון בד', כפי שלימדונו רבותינו, אין הכוונה שאדם בטוח שהקב"ה יעשה לו את מה שהוא רוצה, אלא הכוונה היא שיש לו מבטח- נקודת אחיזה. נקודת האחיזה שלו היא לא באחיזות החיצוניות,אלא בדביקות בריבונו של עולם. בכל דבר הוא רוצה לגלות את הערך האמיתי, הערך האלוקי.
לרוב,הקב"ה לא שם אותנו בתנאי מעבדה בה הדברים נמדדים בצורה מאוד חדה ותקיפה. ניקח כדוגמה את סוגיית הפרנסה- אדם הרבה פעמים משתדל לבטוח בריבונו של עולם, אבל הוא גם עובד, לכן הוא בוטח במעסיק שלו וגם בריבונו של עולם. אך יש לאדם הפרטי זמנים שח"והוא חולה, ומוּסַרים הרבה נקודות אחיזה פשוטות- המעמד החברתי והכלכלי שלו לא רלוונטי, ועכשיו ברור שכל המשימה שלו זה להתמודד ח"ו עם מחלה קשה, וכל הכוחות מכוונים לשם. ברור מה ריבונו של עולם רוצה, במובן של מה שהאדם נדרש- לעוצמות ותעצומות נפש אדירים בהתמודדות עם המחלה. צריך להתפלל למצוא כוחות נפש להיות מכוון כל כולו אל ההתמודדות הזו.
אבל לרוב האדם לא מתחדד על הנקודה הפנימית עצמה, כי יש עוד הרבה נקודות נוספות. אדם נדרש שהנקודה האמיתית, העקרונית והערכית, המהותית- הא-לוקית, תהיה נקודת האחיזה שלו. אך ישנם זמנים כאלו לאדם הפרטי.
הולכת ומתעוררת באדם השאלה: כמה מה שמצמיח אותו זה עולמו הפנימי מצד עצמו, כמה זה יכול לתת לו אחיזה, וכמה זה יכול לתת לו שלווה ושמחה.
אפשר להישבר מזה, כי זה קשה, אבל לפעמים גם אפשר לצמוח מזה מאוד. מתוך מה שהכל מובל אל הבירור העצמי הפנימי מצד עצמו, האדם מוצא כוחות מיוחדים בתוכו: מה עיקר ומה טפל? מה מרכז חייו?
כשהוא נמצא בישיבה, ודאי שעיקר החשיבות זה הלימוד, התפילה וכו'. אבל יש גם הרבה דברים מסביב- יש חברה, ויש דיבור עם אנשים, יש הרבה דברים לעשות, ובתוך כל זה יוצא לו מכלול של תחושה של יציבות. אבל כשנלקח לאדם כל ה'מסביב', והוא מונח רק על הנקודה עצמה, יש בחינה מאוד חדה. הולכת ומתעוררת באדם השאלה: כמה מה שמצמיח אותו זה עולמו הפנימי מצד עצמו, כמה זה יכול לתת לו אחיזה, וכמה זה יכול לתת לו שלווה ושמחה.
כשלוקחים מהאדם את המניין והישיבה- לוקחים ממנו הכל. המשימה שלו היא לא רק לנסות לייצר לו מסגרת בתוך הסיטואציה הזו, אלא לנסות להיות שייך ל'תוך' הפנימי. אם באמת מרכז חייו זה תורה יראת שמיים וקרבת אלוקים, אז אף על פי שהמסגרות נלקחו, השורש הפנימי נשאר.
כשמוּסַרים מאיתנו הרבה דברים חיצוניים, ואנחנו צריכים לאמץ לקרבנו את עמוד השדרה הפנימי של דביקות בריבונו של עולם, של הדביקות ברצון להאיר ולברך, של הדביקות בלימוד התורה
אני רוצה להביא לפניכם דוגמה קיצונית וחדה, אבל מופלאה מאוד, שמבליטה מאוד מה זה נקודת אחיזה- איך אדם שלוקחים ממנו את כל האחיזות החיצוניות שלו, נשאר כל כולו באחיזה הפנימית שלו. הדוגמה היא יהודי ת"ח גדול מאוד, רבה של שכונת בית וגן- הרב מן ההר. הוא היה גר ברובע היהודי ויצא לשבי במלחמת העצמאות(השחרור). יש כמה ספרים שנכתבו על ההתרחשות הזו, אבל בתוך הדברים הוא מתאר על עצמו- מה קורה לו כשהוא נלקח לשבי,וזה תיאור מופלא מאוד.
אנחנו כמובן לא מבינים מה זה שבי, אבל הוא כותב כך :"זה היה מצב שאדם מרגיש שהכל נושר ממנו. נפרדתי מאשתי, מילדיי, מאמי, מרהיטיי, מספריי, נשר ממני כל מה שעשיתי,וכל מה שחשבתי שאעשה, נשרו כל שאיפותיי, כל מאויי, כל עשייתי מיום שעמדתי על דעתי,ידעתי שאני יוצא לדרך לקראת הנעלם המוחלט, כל מה שהיה לי עד אז שקע, וגם כל העולם כולו שהייתי בו שקע, אפילו תוהו ובוהו לא היה. השמש שקעה, ולא ידעתי אם היא תזרח מחר או לא. גם לא ידעתי אם היא תזרח לאלה שנפרדתי מהם" כל נקודות האחיזה ,"בתוך כל זה ממש ראיתי מייד, ראיתי עולם אחר יציב, שהיה קיים, שהיה בו מקום יציב, ושנמצאו בו נקודות ועמודים שהיה אפשר להישען עליהם, עולם יציב וחזק, בנוי לתלפיות, שלא התמוטט או התרופף, מרחבים בהם יכולתי לנוע, היה זה עולם שלא היה בו לא עצב, ולא כאב", הוא כולו בחשבון של העולם של יראת שמיים. כשאדם עוסק בדבר הזה זה לא משתנה בכלל. זו דוגמה חריפה, אבל היא מדגימה מה זה כשיש לאדם עמוד שדרה,כשמוסרים ממנו כל האחיזות אחרות.
אולי ממש מהדבר הזה אנחנו קצת מתבשמים מהתקופה הזו, כשמוּסַרים מאיתנו הרבה דברים חיצוניים, ואנחנו צריכים לאמץ לקרבנו את עמוד השדרה הפנימי של דביקות בריבונו של עולם, של הדביקות ברצון להאיר ולברך, של הדביקות בלימוד התורה. אנחנו לא יודעים להגיד למה זה התרחש, אבל וודאי שזה משיב אותנו פנימה.
