הרב דוד טורנר
יסוד הענגוהשמחה
הענוה והבראה בהתגלותן הן מולידות את העונג ואת השמחה, אמנם באהעונג העדין מיסוד הענוה, והשמחה הטהורה מיסוד היראה. והתגלות פרצופיהם שלאלה החזיונותהמוארים באה על ידי הופעת אורותיהם מזה על זה, קורא אני אליהםיעמדו יחדו. וממיזוג הקדוש של אלה הענפים באה הגבורה העליונה, רבתהחיל, הפועלת את כל צביוני החיים, באדרת קודש.
בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה גם ממקום השמחה בעצמה, אבל בחוץלארץ אי אפשר להמשיך שמחה, מפני הקטיגוריא והחרון של כחות הדין שבחוץ לארץ, כי אםעל ידי שאיבה של שמחה ממקור העונג, ששם אלן ומום מניעה ופגע מגיע. ומשום הכיאפילו משום צער החורבן שמחה הוא דאסור, הא תענוג שרי. וכשמתענגים באהבה בתענוגיםממקור הקודש, יורדת היא למטה שמחה טהורה מדושנת עונג, שהיא ממשכת אתאוירא דארץ ישראל קצת גם בחוץ לארץ, להשיב נפש המיחלים לחסדי השם ית', המצפיםלראותה ולשמוח בשמחתה, זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך, לשמח בשמחת גויך להתהללעם נחלתך.
אוהק ב עמ' תע
קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון, ממקור הודאתהשבת נשאב הכל, מטוב להודות לד', מתוד שהם מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטובהעליון, השמחה מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר. ישראל יודע כי טוב ד',יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה. והרגלים מגלים אתידיעה זו. מרוממים את כח הפועל של האדם, משוים אותו לקונו בשיפור ההויה.יראה כל זכורך,וכדרךשבא לראות כך בא לראות. והם שתי ידיעות, הטוב המוחלט, שהשמחה והעונג נובעים ממנו, וההטבה,שהאדם הולך ומטיב את הכל, בשייכותו לההויה כולה, הוא מעלה אותה, הוא משפרה, במצות ד',במה שהוא מקיים דבר ד', ובמה שדעתו וחפצו קשור בחפץ ד', אל עליון קונה שמים וארץ. גדולהוא אור החסד בעולם, גדולה היא השמחה במעונותיה, גדול הוא האור והעדן במקום שהוא חונהשם. ולעומת זה גדול תהום החושך, העצב והיגון. נוטל האדם אורות שמחה וגדולה ומפזרם בתהומותומחשכים, והם מאירים שם, ומשמחים המון בריות לאין תכלית. ומיד עולים הם ואורותיהם עמהם,בעפיפה וטיסה צוהלת. ברנה ובזמרה ובעליצות, למקום האורה והעדנים, ושם שמחה על שמחהנוספת, ובחדרי לבו של אדם, בחוש המשורר שבו, נחלי עדן ושמחות קדושות מתגלות, ונדיבותהרוח הולכת ועולה, וגבורת הנשמה מאדרת, והכל נאדר, והכל נחבק באהבה, צפרים משוררות,וילדים מתמלאים גיל, עגומי נפש מתפכחים, המבורי לב הולכים ועצביהם מתחבשים, ויסוד החייםהולך ומפעם בעולם. לשד העדינות שבכל תלוי הוא בשפעת עדנת חפצו הפנימי של האדם בטוב,בהקבעתו על נפשו וכל מהות חייו את חותם הטוב. רבו מאד פרטי הטוב, עצמו הצבעים, שכללותםופרטיהם הולכים ומתבלטים במצות, בתורה, בהגיון תפלה ותודה, ביחודי מחשבה ויחודי שמותשל קדושי עליון, המתעלים על כל, ומעלים את כל. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו.
אוהק ב עמ' תקז
העונג היותר גדול הוא מה שמתענגים על העונג של ד' מצד עצמו.זהתפיס ברעותא דלבא, אף על גב דלא תפיס בשום מחשבה.וכל מגמת השכליות התורניות והעבודות כולן הן כדי לפתח שבילין לעונג בהיר עליון זה שאין קץ להעילויים שבו, ומדרגותיו אין להן תכלית וקץ. ובכל עת שהנשמה מציירת נטף אחד מעדן עליוןשבעליונים. זה נעשית מדושנת עונג, ואור האהבה ממנו הוא נובע. ושיר השירים מיוסד עלנקודה זו, המתגלה באהבה בתענוגים. שכלעדוני עולמים הם רק ניצוצים קלים מאור. זוהר עדן נחלי תענוגיה. אשרי המחכה לאורעדן זה, עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו.
אוהק ב עמ' תקסח
על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה בטלה היא השאלה על אהבת עצמו, שאלהשמוה לראשית החטאת, ואלה ליסוד המוסר. לא יש כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבההעצמית הנאורה והעליונה. והאהבההעצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן, המתראה לעינים הטרוטות, ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עינים, שאינה פחות כסל מאשר היארשע.
עי"א שבת פרק א פיסקה עז
א"ל אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה.חילוק גדול יש בין שמחה לעונג. התענוג לא יתפשט כ"א על הגוף מקבל התענוג, ואיאפשר להנהיג כל אדם פרטי לתכלית הקדושה והמעלה. אמנם השמחה היא יוצאת לפעלה דוקא בהמון,אותה ראוי לשמור שתהי' בתכלית הטהרה. ואם כ"כ יתאחדו בעיני המסתכלים מושגי השמחהעם מושגי התענוג, עד שמצד התפשטות הדעת שאין צורך וחובה לבקש על התענוג תעודות של טהרהוקדושה, כן יהי' ג"כ מושג השמחה, עד שישראל כעמים ישמח בימי חול כימי מועד עליין ושכר ושחק משחקים וחוללים, ראוי באמת לגזור על המסיקה, לגדור גדר גם בעניני העונגשלא יהי' בכל הרחבתו, כ"א לתעודה של טהרה המתיחסת לקדושה ומביאה לאחרית טוב. אמנםבאמת רחוקים המה המושגים, ויש ביד הציבור בכלל להתנשא למדרגה כזאת שלא לשמח אל גילכעמימו בהמון ופומבי, כ"א בטהרה במקום שיש לזה תכלית נשגבה, שמחה של מצוה, מהשא"כ בתענוג, וכן אמרו חז"ל שמחה הוא דאסור תענוג שריב. והשמחה שהיא כח נפשי,כשתתיישר באדם יפה שתהי' רק לצד המעלה והקדושה בטהרה, תרומם את האדם כולו עד שמעצמויבור לו דרכו להיות גם כל ענוגיו קודש לד', וימסוק בטהרה בנדבת לבו וחשק נפשו.
מתוך איגרת תרפא (איגרות, חלק ב עמ'רפח)
נהניתי משמחת-מצוה שלך בנשיאת-כפים, שבאמת היסוד הפנימי של המצוה היא שמחתה,שבה מאיר אור קדושת האמונה החבויה במעמקי הנשמה, המודאת לאדם שהעושר של מצות-ד' הואנעלה ונשגב מכל סגולות-מלכים ואוצרות-אדירים. והרגיש כבר הר"ח קרשקש ז"לבספרו "אור ד'" , לבסס את רגש קדושת האמונה על אשיות השמחה התמידית והקבועהבאופי הנשמה, המטוהרת בטהרה העליונה,ויותר מזה דבר האריז"ל למושפעיו, בנעצו את עומק יסוד הרחבת דעתו המאירהבאורקדשי-קדשים - ביסוד שמחת-המצות אשר לו. וכמה יקרה היא מצוה חשוקהבעת יוקר-מציאותה כבכורהבטרם קיץ וכענבים והדס במדבר.
אוהק ג' עמ' קפו
הענג הכללי
קלא
צריך לעשות את כל המצות כולן בשמחה, מפני שהן מפתחות את החוש של הנועם, ושלהאהבה האלהית, המסותרת בעצם טבע הנשמה. והפרישות מכל חטא גם היא נאה להיות מקושרת למטרהקדושה זו, מפני שהחטא מעביב הוא את הארת הנשמה על ידי העכירות המעשית, ההולכת ומערבבתאת הצלילות הרוחנית, ובזה ההתגדלות של אור הנעימות האלהית מתעכבת. והדעה צריכה להתגדלביד בערכיה המעשיים ובין בערכיה הרוחניים, עד שהכח הנשמתי יגדל כל כך, באופן שימצאאון לו לסדר את החיים כולם, הכלליים והפרטיים, בצורה הגונה, שהפרח העליון של החיים,שהוא העונג הכללי, הכולל את כל העינוגים הנצחיים, שכל העינוגים הזמניים נשפעים גם כךממנו, שהוא העונג של נועם ד', יהיה הולך ופורח בהצלחה וגדולה.
חדות עולמים
קלב
מי שרוחו מלא מהופעת אור אין סוף, כל הרעיונות הקצובים הם לוחצים את לבבו,ואינו מוצא בהם קורת רוח, על כך צריך לענג את נשמתו בעונג העליוך החפשי, של עלמא דחירו,שהוא אור התענוג העליון של חדות ד' העליונה, חדות עולמים, של זיו אור חיי העולמים.
יסוד הענגוהשמחה
הענוה והבראה בהתגלותן הן מולידות את העונג ואת השמחה, אמנם באהעונג העדין מיסוד הענוה, והשמחה הטהורה מיסוד היראה. והתגלות פרצופיהם שלאלה החזיונותהמוארים באה על ידי הופעת אורותיהם מזה על זה, קורא אני אליהםיעמדו יחדו. וממיזוג הקדוש של אלה הענפים באה הגבורה העליונה, רבתהחיל, הפועלת את כל צביוני החיים, באדרת קודש.
בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה גם ממקום השמחה בעצמה, אבל בחוץלארץ אי אפשר להמשיך שמחה, מפני הקטיגוריא והחרון של כחות הדין שבחוץ לארץ, כי אםעל ידי שאיבה של שמחה ממקור העונג, ששם אלן ומום מניעה ופגע מגיע. ומשום הכיאפילו משום צער החורבן שמחה הוא דאסור, הא תענוג שרי. וכשמתענגים באהבה בתענוגיםממקור הקודש, יורדת היא למטה שמחה טהורה מדושנת עונג, שהיא ממשכת אתאוירא דארץ ישראל קצת גם בחוץ לארץ, להשיב נפש המיחלים לחסדי השם ית', המצפיםלראותה ולשמוח בשמחתה, זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך, לשמח בשמחת גויך להתהללעם נחלתך.
אוהק ב עמ' תע
קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון, ממקור הודאתהשבת נשאב הכל, מטוב להודות לד', מתוד שהם מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטובהעליון, השמחה מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר. ישראל יודע כי טוב ד',יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה. והרגלים מגלים אתידיעה זו. מרוממים את כח הפועל של האדם, משוים אותו לקונו בשיפור ההויה.יראה כל זכורך,וכדרךשבא לראות כך בא לראות. והם שתי ידיעות, הטוב המוחלט, שהשמחה והעונג נובעים ממנו, וההטבה,שהאדם הולך ומטיב את הכל, בשייכותו לההויה כולה, הוא מעלה אותה, הוא משפרה, במצות ד',במה שהוא מקיים דבר ד', ובמה שדעתו וחפצו קשור בחפץ ד', אל עליון קונה שמים וארץ. גדולהוא אור החסד בעולם, גדולה היא השמחה במעונותיה, גדול הוא האור והעדן במקום שהוא חונהשם. ולעומת זה גדול תהום החושך, העצב והיגון. נוטל האדם אורות שמחה וגדולה ומפזרם בתהומותומחשכים, והם מאירים שם, ומשמחים המון בריות לאין תכלית. ומיד עולים הם ואורותיהם עמהם,בעפיפה וטיסה צוהלת. ברנה ובזמרה ובעליצות, למקום האורה והעדנים, ושם שמחה על שמחהנוספת, ובחדרי לבו של אדם, בחוש המשורר שבו, נחלי עדן ושמחות קדושות מתגלות, ונדיבותהרוח הולכת ועולה, וגבורת הנשמה מאדרת, והכל נאדר, והכל נחבק באהבה, צפרים משוררות,וילדים מתמלאים גיל, עגומי נפש מתפכחים, המבורי לב הולכים ועצביהם מתחבשים, ויסוד החייםהולך ומפעם בעולם. לשד העדינות שבכל תלוי הוא בשפעת עדנת חפצו הפנימי של האדם בטוב,בהקבעתו על נפשו וכל מהות חייו את חותם הטוב. רבו מאד פרטי הטוב, עצמו הצבעים, שכללותםופרטיהם הולכים ומתבלטים במצות, בתורה, בהגיון תפלה ותודה, ביחודי מחשבה ויחודי שמותשל קדושי עליון, המתעלים על כל, ומעלים את כל. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו.
אוהק ב עמ' תקז
העונג היותר גדול הוא מה שמתענגים על העונג של ד' מצד עצמו.זהתפיס ברעותא דלבא, אף על גב דלא תפיס בשום מחשבה.וכל מגמת השכליות התורניות והעבודות כולן הן כדי לפתח שבילין לעונג בהיר עליון זה שאין קץ להעילויים שבו, ומדרגותיו אין להן תכלית וקץ. ובכל עת שהנשמה מציירת נטף אחד מעדן עליוןשבעליונים. זה נעשית מדושנת עונג, ואור האהבה ממנו הוא נובע. ושיר השירים מיוסד עלנקודה זו, המתגלה באהבה בתענוגים. שכלעדוני עולמים הם רק ניצוצים קלים מאור. זוהר עדן נחלי תענוגיה. אשרי המחכה לאורעדן זה, עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו.
אוהק ב עמ' תקסח
על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה בטלה היא השאלה על אהבת עצמו, שאלהשמוה לראשית החטאת, ואלה ליסוד המוסר. לא יש כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבההעצמית הנאורה והעליונה. והאהבההעצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן, המתראה לעינים הטרוטות, ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עינים, שאינה פחות כסל מאשר היארשע.
עי"א שבת פרק א פיסקה עז
א"ל אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה.חילוק גדול יש בין שמחה לעונג. התענוג לא יתפשט כ"א על הגוף מקבל התענוג, ואיאפשר להנהיג כל אדם פרטי לתכלית הקדושה והמעלה. אמנם השמחה היא יוצאת לפעלה דוקא בהמון,אותה ראוי לשמור שתהי' בתכלית הטהרה. ואם כ"כ יתאחדו בעיני המסתכלים מושגי השמחהעם מושגי התענוג, עד שמצד התפשטות הדעת שאין צורך וחובה לבקש על התענוג תעודות של טהרהוקדושה, כן יהי' ג"כ מושג השמחה, עד שישראל כעמים ישמח בימי חול כימי מועד עליין ושכר ושחק משחקים וחוללים, ראוי באמת לגזור על המסיקה, לגדור גדר גם בעניני העונגשלא יהי' בכל הרחבתו, כ"א לתעודה של טהרה המתיחסת לקדושה ומביאה לאחרית טוב. אמנםבאמת רחוקים המה המושגים, ויש ביד הציבור בכלל להתנשא למדרגה כזאת שלא לשמח אל גילכעמימו בהמון ופומבי, כ"א בטהרה במקום שיש לזה תכלית נשגבה, שמחה של מצוה, מהשא"כ בתענוג, וכן אמרו חז"ל שמחה הוא דאסור תענוג שריב. והשמחה שהיא כח נפשי,כשתתיישר באדם יפה שתהי' רק לצד המעלה והקדושה בטהרה, תרומם את האדם כולו עד שמעצמויבור לו דרכו להיות גם כל ענוגיו קודש לד', וימסוק בטהרה בנדבת לבו וחשק נפשו.
מתוך איגרת תרפא (איגרות, חלק ב עמ'רפח)
נהניתי משמחת-מצוה שלך בנשיאת-כפים, שבאמת היסוד הפנימי של המצוה היא שמחתה,שבה מאיר אור קדושת האמונה החבויה במעמקי הנשמה, המודאת לאדם שהעושר של מצות-ד' הואנעלה ונשגב מכל סגולות-מלכים ואוצרות-אדירים. והרגיש כבר הר"ח קרשקש ז"לבספרו "אור ד'" , לבסס את רגש קדושת האמונה על אשיות השמחה התמידית והקבועהבאופי הנשמה, המטוהרת בטהרה העליונה,ויותר מזה דבר האריז"ל למושפעיו, בנעצו את עומק יסוד הרחבת דעתו המאירהבאורקדשי-קדשים - ביסוד שמחת-המצות אשר לו. וכמה יקרה היא מצוה חשוקהבעת יוקר-מציאותה כבכורהבטרם קיץ וכענבים והדס במדבר.
אוהק ג' עמ' קפו
הענג הכללי
קלא
צריך לעשות את כל המצות כולן בשמחה, מפני שהן מפתחות את החוש של הנועם, ושלהאהבה האלהית, המסותרת בעצם טבע הנשמה. והפרישות מכל חטא גם היא נאה להיות מקושרת למטרהקדושה זו, מפני שהחטא מעביב הוא את הארת הנשמה על ידי העכירות המעשית, ההולכת ומערבבתאת הצלילות הרוחנית, ובזה ההתגדלות של אור הנעימות האלהית מתעכבת. והדעה צריכה להתגדלביד בערכיה המעשיים ובין בערכיה הרוחניים, עד שהכח הנשמתי יגדל כל כך, באופן שימצאאון לו לסדר את החיים כולם, הכלליים והפרטיים, בצורה הגונה, שהפרח העליון של החיים,שהוא העונג הכללי, הכולל את כל העינוגים הנצחיים, שכל העינוגים הזמניים נשפעים גם כךממנו, שהוא העונג של נועם ד', יהיה הולך ופורח בהצלחה וגדולה.
חדות עולמים
קלב
מי שרוחו מלא מהופעת אור אין סוף, כל הרעיונות הקצובים הם לוחצים את לבבו,ואינו מוצא בהם קורת רוח, על כך צריך לענג את נשמתו בעונג העליוך החפשי, של עלמא דחירו,שהוא אור התענוג העליון של חדות ד' העליונה, חדות עולמים, של זיו אור חיי העולמים.
