הרב יורם מושקוביץ
גודלו ונפילתו של בלעם
לע"נ חברנו אריאל בן יהודה דרסינובר ז"ל
זה מצריך להבין, איך מהגודל הזה נולדה הנפילה? מאיפה באה המארה, הקללה?
המשנה באבות אומרת: "כל מי שיש לו משלושה דברים הללו- מתלמידיו של אברהם אבינו,ושלושה דברים אחרים- מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה- מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה- מתלמידיו של בלעם הרשע"(מסכת אבות פרק ה משנה יט).
הפרשה נפגשת עם דמותו של בלעם, דמות מופלאה. חז"ל אומרים עליו שלא קם בישראל נביא כמשה, אבל באומות העולם קם. צריך לדעת, בלעם היה אדם גדול ונבואתו הייתה כוללנית- הוא היה מביט מסוף העולם ועד קצהו. זה מצריך להבין, איך מהגודל הזה נולדה הנפילה? מאיפה באה המארה, הקללה?
זה קשור למושג 'עין רעה' של בלעם לעומת 'העין הטובה' של אברהם אבינו. מה ההבדל המהותי בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם? נבואתו של משה באה מִדְבר ד' אל המציאות, שמחולל את המציאות ומשפיע עליה טוב. המקור האלוקי מברך את המציאות בטוב, אך העולם לפעמים חסר- הוא מתקדם ומשתלם. במרכז עומד הטוב האלוקי, שגם משפיע על העולם להוציא את הטוב הזה אל הפועל. זו העין הטובה של אברהם אבינו- אנו מחוברים לחסד שדרכו הקב"ה משפיע את המציאות. הפגישה של משה רבינו עם דבר ד' זה עם דבר ד' המחולל את המציאות. ממילא, גם אם יש פה שלימות שאולי באמת העולם חסר כלפיה, בסופו של דבר העולם עתיד להשתלם בדבר ד'. זו העין הטובה של בני אברהם אבינו.
לבלעם הרשע אין יחס לדבר ד' המחולל את המציאות. הוא מביט אל המציאות מהזווית של מטה .כיוון שהוא מביט אל המציאות מהזווית הזו, הוא מסכן. הוא רואה את הזווית של החיסרון. זו הקללה שלו- הוא רואה את הפער בין הרצוי והמצוי ולא מבין כיצד המצוי יכול לעמוד בכלל מול הרצוי. בלעם מביט אל החיסרון שקיים במציאות מול האור האלוקי, ושם מקלל ופועל. זו העין הרעה שלו, העין הרעה היא בעצם מבט אל החיסרון, שאין לו לאיפה להתקדם. הוא מביט אל העולם מהזווית החומרית שלו, לא מהזווית המְחוֹלֶלֶת שלו,וממילא אין בה שום תקווה, אין בה שום קיום.
חז"ל אומרים- בִּלעם- "בלא עם". זה ביטוי של גודל, אבל זה גם החיסרון שלו. הקב"ה נתן לכל עם איזה שר, תכונה אלוקית להופיע כנגזרת מהתכונה האלוקית שבה הוא מחולל את המציאות. באיזשהו מקום, כל אומה שותפה לדבר ד' במציאות דווקא מתוך הזווית שלה. זה התפקיד שהקב"ה נתן לאומה הספיציפית הזו, לכל אחד לפי עניינה, וזה מה שנותן את כח קיומה. זה מה שהרב קוק זצ"ל כותב- האידיאה האלוקית מחוללת אחר כך את האידיאה הלאומית.
אצל בלעם, בגלל חוסר שייכותו לאיזה אומה, אין בו שום צד שמחולל בניין במציאות. דווקא גדלותו, הרואה את כל המציאות במכלול אבל לא מתוך הטוב האלוקי המחולל אותו, אלא ממבט תחתון, אז הוא בעצם לא שייך לבניין המציאות. הוא שייך לחיסרון, למְארה. ממילא גם הוא שייך למידות האחרות שמנויות. הוא שייך לחומר הנהנתני, ולא שייך לענווה מול הגודל האלוקי.
כדי להפוך את הקללה לברכה, צריך להפוך את המציאות להיות מקבלת את דבר השם
בסופו של דבר, בהפכו את הקללה לברכה הוציא בלעם את דבריו דרך האתון. דברי האתון, כמו שכותב הרב צבי יהודה, זה בעצם דברי בלעם דרך אתונו. האתון הוא סמל של החומריות, הצד המקבל. זאת אומרת, כדי להפוך את הקללה לברכה, צריך להפוך את המציאות להיות מקבלת את דבר ד'. ברגע שדברי בלעם היו דרך דברי האתון, המבט הכללי הזה קיבל את המבט של הזווית של העולם כמקבלת את דבר ד', ובזה נהפכת הקללה לברכה.
לע"נ חברנו אריאל בן יהודה דרסינובר ז"ל
זה מצריך להבין, איך מהגודל הזה נולדה הנפילה? מאיפה באה המארה, הקללה?
המשנה באבות אומרת: "כל מי שיש לו משלושה דברים הללו- מתלמידיו של אברהם אבינו,ושלושה דברים אחרים- מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה- מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה- מתלמידיו של בלעם הרשע"(מסכת אבות פרק ה משנה יט).
הפרשה נפגשת עם דמותו של בלעם, דמות מופלאה. חז"ל אומרים עליו שלא קם בישראל נביא כמשה, אבל באומות העולם קם. צריך לדעת, בלעם היה אדם גדול ונבואתו הייתה כוללנית- הוא היה מביט מסוף העולם ועד קצהו. זה מצריך להבין, איך מהגודל הזה נולדה הנפילה? מאיפה באה המארה, הקללה?
זה קשור למושג 'עין רעה' של בלעם לעומת 'העין הטובה' של אברהם אבינו. מה ההבדל המהותי בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם? נבואתו של משה באה מִדְבר ד' אל המציאות, שמחולל את המציאות ומשפיע עליה טוב. המקור האלוקי מברך את המציאות בטוב, אך העולם לפעמים חסר- הוא מתקדם ומשתלם. במרכז עומד הטוב האלוקי, שגם משפיע על העולם להוציא את הטוב הזה אל הפועל. זו העין הטובה של אברהם אבינו- אנו מחוברים לחסד שדרכו הקב"ה משפיע את המציאות. הפגישה של משה רבינו עם דבר ד' זה עם דבר ד' המחולל את המציאות. ממילא, גם אם יש פה שלימות שאולי באמת העולם חסר כלפיה, בסופו של דבר העולם עתיד להשתלם בדבר ד'. זו העין הטובה של בני אברהם אבינו.
לבלעם הרשע אין יחס לדבר ד' המחולל את המציאות. הוא מביט אל המציאות מהזווית של מטה .כיוון שהוא מביט אל המציאות מהזווית הזו, הוא מסכן. הוא רואה את הזווית של החיסרון. זו הקללה שלו- הוא רואה את הפער בין הרצוי והמצוי ולא מבין כיצד המצוי יכול לעמוד בכלל מול הרצוי. בלעם מביט אל החיסרון שקיים במציאות מול האור האלוקי, ושם מקלל ופועל. זו העין הרעה שלו, העין הרעה היא בעצם מבט אל החיסרון, שאין לו לאיפה להתקדם. הוא מביט אל העולם מהזווית החומרית שלו, לא מהזווית המְחוֹלֶלֶת שלו,וממילא אין בה שום תקווה, אין בה שום קיום.
חז"ל אומרים- בִּלעם- "בלא עם". זה ביטוי של גודל, אבל זה גם החיסרון שלו. הקב"ה נתן לכל עם איזה שר, תכונה אלוקית להופיע כנגזרת מהתכונה האלוקית שבה הוא מחולל את המציאות. באיזשהו מקום, כל אומה שותפה לדבר ד' במציאות דווקא מתוך הזווית שלה. זה התפקיד שהקב"ה נתן לאומה הספיציפית הזו, לכל אחד לפי עניינה, וזה מה שנותן את כח קיומה. זה מה שהרב קוק זצ"ל כותב- האידיאה האלוקית מחוללת אחר כך את האידיאה הלאומית.
אצל בלעם, בגלל חוסר שייכותו לאיזה אומה, אין בו שום צד שמחולל בניין במציאות. דווקא גדלותו, הרואה את כל המציאות במכלול אבל לא מתוך הטוב האלוקי המחולל אותו, אלא ממבט תחתון, אז הוא בעצם לא שייך לבניין המציאות. הוא שייך לחיסרון, למְארה. ממילא גם הוא שייך למידות האחרות שמנויות. הוא שייך לחומר הנהנתני, ולא שייך לענווה מול הגודל האלוקי.
כדי להפוך את הקללה לברכה, צריך להפוך את המציאות להיות מקבלת את דבר השם
בסופו של דבר, בהפכו את הקללה לברכה הוציא בלעם את דבריו דרך האתון. דברי האתון, כמו שכותב הרב צבי יהודה, זה בעצם דברי בלעם דרך אתונו. האתון הוא סמל של החומריות, הצד המקבל. זאת אומרת, כדי להפוך את הקללה לברכה, צריך להפוך את המציאות להיות מקבלת את דבר ד'. ברגע שדברי בלעם היו דרך דברי האתון, המבט הכללי הזה קיבל את המבט של הזווית של העולם כמקבלת את דבר ד', ובזה נהפכת הקללה לברכה.
