הרב אסף קמינצקי
אור ד' והשגחתו - מקור האור האנושי
האם נרות החנוכה נועדו להאיר? מצד אחד אין כנרות החנוכה לסמל את אור הנשמה המאיר גם במקום החשיכה הרוחנית הכבדה, ואת אור השגחת ה' המאיר לנו גם בתנאים החשוכים ביותר. אף הלכה היא: "אם הדליקו ביום אין מברכין עליו, שכן אמרו: אין מברכין על הנרעד שיאותו לאורו" (מסכת סופרים כ,ד). רק נר שניתן ליהנות מאורו כשר לחנוכה. מצד שני, ידוע האיסור להשתמש באורם של נרות החנוכה. מי שזקוק לאור, במקום בו דולקים נרות החנוכה, צריך מאור אחר לשם כך. אם אי אפשר להשתמש בנרות החנוכה כדי לסלק את החושך, מהו ערכם?
בירור דומה מבררת הגמרא בדבר תכלית נרות המקדש: "מחוץ לפרוכת העדות יערוך" –וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב:). מנורת המקדש לא נועדה להאיר את מקומה של השכינה שכן השכינה עצמה היא מקור האור לישראל ולעולם. אלא שעלינו להעלות אור במקום המיועד להשראת שכינה כדי להורות שזהו המקום שממנו יוצאת אורה לעולם.
מהנס התמידי שהיה במקדש אנו יכולים ללמוד איפוא גם על מהותו של נס החנוכה – הנס הוא עדות מובהקת לכך שכאשר אנו מכינים את הכלים ועושים את מלאֹ מה שביכולתנו הדלה כדי להאיר את אור הקודש, הרי הקב”ה מוסיף על ידינו ומעצים את האור פי כמה וכמה ממידתו המקורית.
רב הוסיף וביאר מהי העדות המיוחדת שיש בנרות המנורה לכך שהשכינה שרויה בישראל: "זו נר מערבי, שנותו בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". נס תמידי היה במקדש, שהנר 'המערבי' היה דולק ברציפות במשך כל היממה, למרות שלא ניתן בו שמן אלא כשאר הנרות, כמות שאמרוה להזינו למשך הלילה בלבד. תוספת האורה המיוחדת בנר זה היתה עדות יוצאת דופן לכך שה' הוא שמוסיף ומאיר לנו כאשר אנו רק מגינים את הכלי בו תוכל אותה אורה לחול.
נס החנוכה אף הוא דומה מאד במהותו לנס התמידי שהיה במקדש, וההבדל ביניהם כמותי בלבד. בעוד שבימי שיגרה לא היה זה אלא נר אחד שהיה מאיר מעבר למידתו, למשך יממה שלמה, הרי שבימי החנוכה האירו כל שבעת נרות המנורה למעלה ממידתם, למשך שמונה ימים תמימים. מהנס התמידי שהיה במקדש אנו יכולים ללמוד איפוא גם על מהותו של נס החנוכה – הנס הוא עדות מובהקת לכך שכאשר אנו מכינים את הכלים ועושים את מלאֹ מה שביכולתנו הדלה כדי להאיר את אור הקודש, הרי הקב”ה מוסיף על ידינו ומעצים את האור פי כמה וכמה ממידתו המקורית.
הדוגמא היסודית בברייתא לכך שה‘ הוא שמאיר לישראל ולא להיפך היא עמוד האש, שלאורו הלכו ישראל במדבר ארבעים שנה. גם את נר החנוכה קשרו חכמים לעמוד האש: ”מצוות הדלקתו משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה” (מסכת סופרים כ, ד). כשם שהשגחת ה‘ במדבר לא הותירה רגע אחד של חשיכה בין אור היום לאור עמוד האש כך גם לנו אין להותיר רגע של חשיכה בין אור היום לבין העלאת נר החנוכה.
מההשוואה בין נרות החנוכה לנרות המקדש אנו יכולים ללמוד שתכליתם של נרות החנוכה היא אכן להאיר. אלא, שהאור העיקרי שאותו אנו מבקשים אינו זה העולה באופן ישיר מהנרות, מכח מעשה ידינו, אלא האור הגדול יותר, אור ה‘ והשגחתו, המזומן תמיד להצטרף ולהעצים פי כמה וכמה את האור הדל שהעלינו אנחנו. עלינו לתת ביטוי לכך שזהו נר מיוחד של מצוה, נר המרמז על נרות המקדש וערכם המיוחד, ולפיכך אין לנו להשתמש בו. נר החנוכה אכן נועד להאיר את מבואות בתינו, אך אורו הנראה לעין של הנר אינו אלא נקודת אחיזה עבורנו לאור הגדול הרבה יותר, אור ה‘, המאיר לנו.
האם נרות החנוכה נועדו להאיר? מצד אחד אין כנרות החנוכה לסמל את אור הנשמה המאיר גם במקום החשיכה הרוחנית הכבדה, ואת אור השגחת ה' המאיר לנו גם בתנאים החשוכים ביותר. אף הלכה היא: "אם הדליקו ביום אין מברכין עליו, שכן אמרו: אין מברכין על הנרעד שיאותו לאורו" (מסכת סופרים כ,ד). רק נר שניתן ליהנות מאורו כשר לחנוכה. מצד שני, ידוע האיסור להשתמש באורם של נרות החנוכה. מי שזקוק לאור, במקום בו דולקים נרות החנוכה, צריך מאור אחר לשם כך. אם אי אפשר להשתמש בנרות החנוכה כדי לסלק את החושך, מהו ערכם?
בירור דומה מבררת הגמרא בדבר תכלית נרות המקדש: "מחוץ לפרוכת העדות יערוך" –וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב:). מנורת המקדש לא נועדה להאיר את מקומה של השכינה שכן השכינה עצמה היא מקור האור לישראל ולעולם. אלא שעלינו להעלות אור במקום המיועד להשראת שכינה כדי להורות שזהו המקום שממנו יוצאת אורה לעולם.
מהנס התמידי שהיה במקדש אנו יכולים ללמוד איפוא גם על מהותו של נס החנוכה – הנס הוא עדות מובהקת לכך שכאשר אנו מכינים את הכלים ועושים את מלאֹ מה שביכולתנו הדלה כדי להאיר את אור הקודש, הרי הקב”ה מוסיף על ידינו ומעצים את האור פי כמה וכמה ממידתו המקורית.
רב הוסיף וביאר מהי העדות המיוחדת שיש בנרות המנורה לכך שהשכינה שרויה בישראל: "זו נר מערבי, שנותו בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". נס תמידי היה במקדש, שהנר 'המערבי' היה דולק ברציפות במשך כל היממה, למרות שלא ניתן בו שמן אלא כשאר הנרות, כמות שאמרוה להזינו למשך הלילה בלבד. תוספת האורה המיוחדת בנר זה היתה עדות יוצאת דופן לכך שה' הוא שמוסיף ומאיר לנו כאשר אנו רק מגינים את הכלי בו תוכל אותה אורה לחול.
נס החנוכה אף הוא דומה מאד במהותו לנס התמידי שהיה במקדש, וההבדל ביניהם כמותי בלבד. בעוד שבימי שיגרה לא היה זה אלא נר אחד שהיה מאיר מעבר למידתו, למשך יממה שלמה, הרי שבימי החנוכה האירו כל שבעת נרות המנורה למעלה ממידתם, למשך שמונה ימים תמימים. מהנס התמידי שהיה במקדש אנו יכולים ללמוד איפוא גם על מהותו של נס החנוכה – הנס הוא עדות מובהקת לכך שכאשר אנו מכינים את הכלים ועושים את מלאֹ מה שביכולתנו הדלה כדי להאיר את אור הקודש, הרי הקב”ה מוסיף על ידינו ומעצים את האור פי כמה וכמה ממידתו המקורית.
הדוגמא היסודית בברייתא לכך שה‘ הוא שמאיר לישראל ולא להיפך היא עמוד האש, שלאורו הלכו ישראל במדבר ארבעים שנה. גם את נר החנוכה קשרו חכמים לעמוד האש: ”מצוות הדלקתו משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה” (מסכת סופרים כ, ד). כשם שהשגחת ה‘ במדבר לא הותירה רגע אחד של חשיכה בין אור היום לאור עמוד האש כך גם לנו אין להותיר רגע של חשיכה בין אור היום לבין העלאת נר החנוכה.
מההשוואה בין נרות החנוכה לנרות המקדש אנו יכולים ללמוד שתכליתם של נרות החנוכה היא אכן להאיר. אלא, שהאור העיקרי שאותו אנו מבקשים אינו זה העולה באופן ישיר מהנרות, מכח מעשה ידינו, אלא האור הגדול יותר, אור ה‘ והשגחתו, המזומן תמיד להצטרף ולהעצים פי כמה וכמה את האור הדל שהעלינו אנחנו. עלינו לתת ביטוי לכך שזהו נר מיוחד של מצוה, נר המרמז על נרות המקדש וערכם המיוחד, ולפיכך אין לנו להשתמש בו. נר החנוכה אכן נועד להאיר את מבואות בתינו, אך אורו הנראה לעין של הנר אינו אלא נקודת אחיזה עבורנו לאור הגדול הרבה יותר, אור ה‘, המאיר לנו.
