אנא בכח גדולתימינך תתיר צרורה. ימיןד' הרוממה, מעוז החסד ההולך ומתגלגל בעולם, ויסוד המגמה של כל ההויה כולה, כי עולםחסד יבנה. אמנם הימין יש לה גודל וקוטן. הקוטן של הימין, הוא כשהחסד הוא נערך לפיאיזו מדה מצומצמת של מקבל החסד, עד כמה שיוכל שאתה, אבל גדולת החסד היא מדת החסדהנותנת רב טוב יותר מכדי המדה של המקבל, ואם לא יוכל שאת רוב הטוב, אז החסד הואגדול כ"כ, עד שמשפיע הוא מטובו ג"כ יכלת ואמץ להכיל את קבלת הטוב והחסד.ברוך ד' יום יום יעמס לנו, שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל טובתם (סנהדרין ק'). אמנם גדולת הימין, שהיא כבד בפעל, היאקשורה באיזו מדה ממדות העולם המוגבל, ואע"פ שינתן כח לקבל הטובה סוף כל סוףאיזה קישור ואיסור יש כאן, מצד מצרי העולם והגבלותיו התכוניים. אבל כחו הפנימי שלהחסד, של גדולת החסד, הוא בעל כל האפשריות כולן, ואין שם שום דבר האוסר והקובעהגבלה למדת העלוי, הטוב, האור והחפש הקדוש, שלא יתפשטו בכל המרחבים. ולמטרה עליונהזו, של התפשטות הטוב האמתי, אור ד' והשכלת אמתו, נעם טובו, וענג יפעת תפארתגדולתו, בלא שום הגבלה, בלא שום מעצור, לא לפי מדת המציאות הפעלית, שיצאה ירודהומצומצמת, אלא לפי מדתה העליונה של תכונת הכח העליון, שאין בו שום הגבלה, שום איאפשרות, ואור השכינה יאיר באור אין סוף בלי מצרים. אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה.

"ימינך"

עולת ראיהא עמ' נו

ישלח לקץהימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו. השמאל הוא העוזר להמטרות העקריות, שהןראויות להקרא בשם ימין. כל המאורעות בעולם מביאים הם להמטרה הרצויה, המושקפת לקוראהדורות מראש ב"ה. כל תולדות הימים וכל גלגולי הגליות של האומה הנם חוליותעוברות, בשלשלת הגאולה האחרונה שתביא את המעמד התכליתי, המכוון מההויה של האומה וכלהתלוי במציאותה. ע"כ נקרא הזמן האחרון, שיביא עמו את אור הגאולה, ואורו שלמשיח יגלה בעולם, קץ הימין, כלומר אחרית כל הדברים אשר קדמו לאותו הפרק בתורמכשירים לו ומובילים אליו. ומתוך שהצפיה בעצמה אל השלמות האחריתית היא מרוממת אתהצופה והמחכה למצב רוחני ואידיאלי עליון, שהיא מכריעה אותו עי"ז לכף זכות, עלכן מקושרת היא הגאולה עם החכוי אל קץ הישועה, וישלח לקץ הימין משיחנו, לפדות מחכיקץ ישועתו.

"גדולת"

אוה"קא א - חוכמת הקודש הפועלת

חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה-בזה, שהיא מהפכתאת הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאיןכן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להןאותה התכונה המפעלית: להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמתאין לה יחש כלל - ליתרהכחות והעצמיות של האדם - חוץ מכחו המדעי לבד. וטעםהדבר הוא: כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסודהחיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטועשמים וליסד ארץ, וקל וחומר - להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפשההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הםאינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הםמציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן,אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקוראותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורהוחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד.

עין איה ברכות א פרק א פסקה סז

מניין שהקבה מתפלל. ציור הדבר, תכלית התפלה אצלנוהיא להתרוממות הנפש שתהיה מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת, ע"כפועלת התפלה ג"כ על השגת המבוקש, שבהיותו מעולה יותר, ראוי הוא למילויחסרונו. והנה לפניו ית' אין מעצור להשפיע רב טוב, אבל צריך שיהיו המקבלים מוכנים.וכל ההנהגה המסודרת בתורה ומצות וכל מדה נכונה, היא רק להכשיר את המקבלים לקבלהטוב המתוקן להם. אמנם ביארו כאן סוד מטוב ההנהגה האלהית, ששם דרכים בהנהגתו ית'שיתעלו המקבלים להיות ראויים לקבל רב טוב יותר מכפי מדתם. ואותן הדרכים שמוביליםלכך בההנהגה הכוללת, שהם דומים ממש לתכלית שאנו משיגים ע"י התפילה, דבר זהנקרא שהקב"ה מתפלל. ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כיאין מפגיע ותושע לו זרועו" , ע"כנקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה. וזה הי' תכלית החזיון הגדולשהוא קרוב לנבואה שראה ר"י בן אלישע לפני ולפנים. אז בהיות מצב האומההישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבות גופניות ורוחניות שתו עליה, אז יוכל היותשיבוא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רקלפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאןמידה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשיריםאת הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המידה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד'צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודתהקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו.

אוה"ק ג עמ' ע פסקה נז השאיפההאצילית

השאיפה במובן האצילות שלה, היאמזיגה של השכל והרצון, כשהם מתאחדים ביחד לצד הטוב האידיאלי. וכל זמן שהשכל והרצוןהנם יסודות מופרדים זה מזה, אף שיהיו מתחברים לפעמים התחברות שכונית, עדיין לא תצאהשאיפה האצילית לפועל, כי אם יהיה לפעמים איזה רצון טוב, מואר בהכרה טובה ומבוררת.אבל מדת הקדושה העליונה, שהיא השאיפה האצילית, באה אחרי שהשכל מתמזג עם הרצון, עדשאין להם כלל אותו הטבע ואותה התכונה שיש לכל יסוד מהם בפני עצמו, אלא אור של איזהמה חדש יוצא ממיזו גם בצביון של דעת המלא תפארת, המופיע נשמות יסודיות לבניןעולמים עדי עד. העבודה העליונה של האישיות הפרטית היא להעלות את כחות החייםהטבעיים, הרצוניים, שיהיו ממוזגים בטבעם עם המחשבתיים השכליים . ומיזוג זה אינונעשה בהדר השלמתו כי אם לפי אותה המדה שהעריגה האלהית, על פי תנאיה ותפקידיה,ממלאה את הנשמה. ואור ד' העליון דוחה את שמרי הרצון שלא יתערבו בפעולות החיים,והזך, והאוכל המבורר, ש ל הרצון מתקשר עם השכל הצלול, העולה ומתקשר עם הדר הקודש,הפורח על שדמות הקדושה והברכה העליונה, ביחודא שלים.

"בכח"

מתוך עולתראיה

ואחרי ככלותהכל לבדו ימלוך נורא. המציאותהמורגשת, העשויה, הנה ירדה ברצון גבוה ובחפץ עליון ממרום עוזה של היכולת הנשאה,בעלת האפשרות הבלתי מוגבלת, מרומי האין סוף, אל הגבול המצומצם והמורד המוגבל לכלמדרגותיו. אמנם בודאי לא לעדי עד יהיה מורד זה ועלבון זה שרוי, כי אם הכל נעשה לשםרוממות גדולה והתנשאות עליונה בחביון עוז עליון, במדה יותר מפוארה באין קץ ותכליתמאותה המדה של הצמצום הגבולי, והאפשרות של הבטוי וקריאת השם הממלכתי. והעליה הזאת,של שיבת ההויה לשיא גדלה, היא ככלות הכל, לא כליה של חורבן והעדר, כ"א ככלותכלה שארי ולבבי חלקי אלהים לעולם. השיבה הזאת, של כללות ההויה של הכל, אל מחוזחפצה העליון, השרוי ממעל להצמצום וההגבלה ההויתית, זאת היא עטרת המלוכה העליונה,בנוראותה המוחלטה, אשר אין מקום לשבר את האוזן ביקר מפלאותיה, והמלוכה העליונההאין־סופית היא נזר כל ההתגלות של המלכיות כולן. ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא.ונשגב ד' לבדו ביום ההוא.

 

אוה"ק א אמ' קנא פסקה קלד התנוצצות אורו של משיח

אורו של משיח הוא מנהיר את כל העולם, מהפך את כל ההויה לזוהר תורה.והננו נתבעים ממעמקי נשמתנו לחוש את הגודל הזה, גם עכשיו, בהיותו שולח רק קוי אורזעירים. כי הנהורים הקלילים הנם מתמעטים והולכים, גם קודם שנתגלה הריווי הגדול שלהאור המרומם. ואם נאחז רק במדת האור הגלותית נשאר שוממים. והננו מוכרחים לתפוס מידאת מדת האורה הגדולה, ההולכת וחודרת לנו מאור הגאולה, גם בראשית זעירות הופעתה.ותכונת אורה היא הופעת התורה באור העולם כולו, הופעת הקודש באור כל החול כולו,הופעת הרוחניות המזוככת בתוך כל החמריות, הופעת הנפש בתוך כל הבשר,העלאת ערך כלהחיים,הארת אור קדשי קדשים בכל השלבים של המציאות, בכל התנועות של היש. שמים וארץירננו לשמו, לחוש את הצדק, ואת התפארת, במלא הודם, בצורתם האידיאלית, במרומי הרום,גם בתחתית כל שפל. להאזין לשיח שרפי קודש מכל הגה וזמזום, למצוא אור רוח הקודש מכלרעיון וחפץ, גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו.

 עין איה שבת בפרק ט פסקה קלד

ויאמרו לפניו, רבש"ע, אצל מי נלך. הסקירההפנימית של כנסת ישראל היא גנוזה בקרבה פנימה, דבקה רק באור האלהי השלם בתכליתהשלמות, המופע בחסד אין סוף, שאין בו שום צלם 1 ושום תערובות דין ורוגז הבא רק מצדהנבראים וצמצומם. על כן נאמר בכנסת ישראל, "ד' בדד ינחנו ואין עמו אלנכר" 2 . ואין שום שתוף לגבי גבוה בערכה ההכרי של האומה, כי יודעת היא, כי כלנוצר מוגבל הוא ובעל חסרון בהחלט, אפילו אם יהיה קדוש שבקדושים כמו אבות העולםבעצמם. הננו קשורים בצדקתם, אגודים במדותיהם הטובות, מדובקים בקדושת אמונתם והשגתםהאלהית הטהורה, אבל הם הם רק צנורות אשר על ידם באנו לידי העדנה של הנועם האלהיהפנימי החי בנשמתנו, אשר רק אליו עינינו נשואות. וזה היוקר הפנימי של כנסת ישראל,הוא המקור אשר גם האבות שאבו ממנו את מעין קדושתם העליונה. ואם אנו צריכים להתעלותכדי להשלים את כל מה שפגע בנו, להחסיר אותנו, בשטפי הזמנים והירידות, אנו מוכרחיםלעלות אל הנקודה האלהית העליונה, אל מכון השלמות המוחלטה. וכ"ז שאנו עוסקיםבנבראים הננו משתוממים ואומרים, רבש"ע, אצל מי נלך

עקביהצאן עמ' קיג

אמנםרק אחרי ההתנשאות המחשבית והאידיאלית הפרטית עד מקום שידה מגעת, ואחרי הציוריםהעשירים הפרטיים, ברעיון ובפועל. ואחרי ההבחנה הגמורה שכל רם ומתנשא בציור יש לותכלית וקצבה, ובעומק הנפש האנושית יש עריגה למה שהוא למעלה מכל תכלית, ועליון מכלקצבה. רק אחרי ההכרה הגמורה, כי כל פועל טוב נזרע הוא בחיי הכלל, ולכל דור ודור ישחלק אחד מני רבבות אין קץ, להעלות ולהתרומם, אבל העליה, ההתרוממות הגמורה,האידיאלית בגונה ההחלטי הרי הוא רק באוצר חיים, ששם גם הטוב העליון הבלתי מוגבלומשוער, גם כל טוב קל וקטן מתאחדים ומתארגנים עם החפץ האלהי, השלם בתכלית. ......במדה כזאת המאסרים השכליים והמוסריים מתפתחים, החיים זורחים במילואם, "קולרנה וצהלה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל ימין ד' רוממה, ימין ד' עושל חיל".כל הנטיות הטבעיות עומדות הכן בהרחבתם למלא את התפקיד האלהי הטוב והנאור, וכלהמחשבות השכליות הנן המאורות הגדולים להזריח אורם על כל ארצות החיים של "אורחצדיקים כאור נוגה ההולך ואור עד נכון היום". על-כן אין שום כח נדח, אין שוםמחשבה נדכאת, כי-אם הכל מאיר, הכל חי והכל מוכן ומזומן לשרת עם מלאכי השרת ולשוררעם כל אראלי שחק, להשביע לכל חי רצון ולהרבות האושר הכללי והפרטי של שמחת ד'במעשיו, כשהם מתעלים ומתברכים, כשהם שמחים ומתמלאים זיו, אין עצב ותוגה, אין שטןואין פגע רע, רק סוכת שלום פרושה וחופת כבוד חופפת על כל רגש חיים, על כל נטיהומחשבה, על כל מעשה ומפעל.

 

 

 

קבלרנת עמך, שגבנו טהרנו, נורא.

הפנים הנשמתי שלכנסת ישראל הרי הוא מיוחד בגדולת קדושתו. ואם החצוניות מסתירה, עד שפאר הקדשאיננו נראה, הנה הרנה הקדושה, הבעת הקדושה, בשפה ברורה, בנעימה ונגינה,מוסיקלית, חודרת היא ומחשפת את היפי הטהור הפנימי, ומתגלה תכונתה הקדושה שלנשמת האומה, השרויה בתוכיותו של כל יחיד ויחיד מיחידי בניה, בכליל גוניאורותיה המזהירים. אמנם יש שהתבטאה החצונית, היוצאת בכח, גורמת, שאחריההתאמצות, אשר הראתה בפזרה את חילה, להופיע מן הפנים אל החוץ את קרני אורה,תחוש חלישות שוב בפנימיותה. זהו חסרון אחד, שהרנה תוכל לגרום עם כל מהשהיא מקדשת ומעלה בשעתה את שלהבת הקדש הפנימית. ועוד, כאשר ע"יצהלת הרנה, "רננה מלבר" (זהר), הכחות החיוניים מתעוררים, ויוכלו גםהכחות הבלתי זכים וטהורים להיות נלוים ומתעוררים עמהם, ע"ז אנו צריכיםלמדתה של היראה העליונה, המגבלת את הכחות, ומטהרת את הרוח מכל סיגים, ותכונתהגבורה שבה מוסיפה אמץ נסתר פנימי, להוסיף שגוב וגבורת הוד במעמקי כלנשמה. וע"ז אנו מתפללים עלינו ועל כל ישראל, בצירוף ההשפעה הכללית שלכנסת ישראל על כל ההויה, על כל היקום וכל העולמים כולם : קבל רנת עמך,וגלה בטובך את פנימיות קדושת נשמתם, מתוך אותה ההופעה של רנת הקדש ;ומה שנוגע להכח הנשאב ע"י ההבעה המתגברת, ומה שנוגע להיחש של יתרהכחות המתעוררים בצדדים החצוניים, מצד ההתעוררות הפנימית, שרק קדושתהיראה הפנימית היא התרופה המיוחדת לזה, אנו אומרים בשביל כך : שגבגו, טהרנו,נורא. 

 

עולת ראיה ב עמ' ס'

 

יהיו לרצון אמרי פי, והגיוןלבי לפניך, ד', צורי וגואלי.

בשעה שאנחנו מתבוננים להכיר יפה את חלישותושל האדם, את הכחות של שכלו, את האפסות של יכלתו, ואת הרדיפות הנוראות, שהאורהרוחני שבתוכו, המתאמץ לעלות במעלות הקודש, הוא נרדף מתוך סערת הגופניות העזהשבקרבו, אז הננו מכוונים את תוכן ההצלה מתוך שני הכשרונות אשר השאיר ד' לנולפלטה: ההצלה הפנימית, וההצלה החיצונית. ההצלה השניכרת היא נקודת הלב הטהור,הגיון הלב, שסוף כל סוף, בפנימיות לבו של אדם, ימצא את נקודת האור האלהיבטהרתו, כאשר ישליך מעליו את כל צללי הדמיון ואת כל התנודדות הרוח, ויביט אלעצמו הפנימי, אז יעלה תמיד הגיון הלב קודש לד', מואר באור החיים, ממקור חייהאמת העליונים. אמנם יכול היה הכח של הנקודה הזאת, שמלא עולם לא יכילו אתאיכותה, להיות מתבטל בתוך שטף החיים הגסים, המתגבר עליו בכמותו, ועל זה שםלנו ד' חק וברית בקדושת השפה, במאמר הפה. דברו הטוב והקדוש, אשר שםבפינו, מחזק בקרבנו את כח הנקודה הלבבית, שנחלשה מפני התגבורת הגשמיית,והנקודה העליונה הזאת, שהיא עצמיותנו האמיתית, שהיא כבת מלך שבויה, הולכתהיא ונגאלת ע"י כח המאמר, של דברי תורה ותפילה, של כח ההבעה אשר לאוצרהקודש הגנוז החי בתוכיותנו פנימה. והרינו מתגברים בגבורת ד', ונגאלים ברבחסדיו. יהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך, ד' צורי, וגואלי. 

 

אורות הקודש ג עמ' רפז

 

פתיחתפה בקדש 

כב 

כל פתיחת פה בקודש, פותחת אלפיצינורות של אור חדש, של טללי שפעת חכמה וציורים עליונים, נשגבים ונעימים,שהם משתפכים לתוך הנשמה, מודיעים לה זיוים עליונים, מנשאים אותה לרוממותמעלה, מקרבים לה את היש העליון, את הרוחניות והטוהר המעולה, את אור ד'ממרומיו. כל מוצא מעורר כל המוצאים כולם, כל חוש מעורר כל החושים כולם,כל רעיון מעורר כל הרעיונות כולם, כל מצוי מעורר כל החבר לו במציאות. כלההויה המאוגדת כל כך, המתאימה כל כך, בעליונה ובתחתיתה כולה כאחד, כחטיבהאחת, נחמדה עשירה ורוממה, מתגלה היא לדורש ד' עת יפתח פיו, תהלת ד' ידברפי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה,פתח דבריך יאיר מבין פתיים כל מה שהנשמה מתגברת ביותר באדם, ואורהקודש מתגלה בו, ככה הוא מרגיש יותר את הערך של דיבורים שבקדושה, וכשהואמדבר בתורה ובתפלה, שפעה רבה של אורות נשמתיים שופעים ממנו, ופתיחת צנורותהדעה העליונה, והרגשת הקודש המלאה מתראה לפניו בשלל צבעי אור וחייםאמיצים, נאדרים בקודש. 

הצעקה

 כג 

אותם ניצוצות הקודש, שהם משוקעים עדייןבמעמקי תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מורגשת בכלי הגוף. וכלמה שיוסיף האדם לברר את הניצוצות השייכים לו, ולא יהיו כל תנועותיו ומעשיו כיאם ביושר ובקדושה, ככה ירגיש שדיבורו בנחת פועל הכל, והולך למשרים, דובב שפתיישנים. אמנם כל זמן שמצטרך הוא להעלות ניצוציו ממעמקים, יפה צעקהלאדם. וישנם צדיקים צועקים לד' מפני צרת העולם, מפני הירידה הכללית,צעקה זו נוהגת עד שימלא העולם כולו תיקון ואורה, ויקוים אין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו,צעקת צדיקים הללו איננה באה להם מעקת הנפש הפנימית של צרתם הרוחנית, כי אםמהצער הגדול של העולם, צער השכינה בכלל, הצועקת בחבליה, כאילה בעתלידתה. ממש כמו שעץ קטן מדליק את הגדול, ובהצתת אליתא הדליקו את אשהמערכה, ככה צעקה קטנה ודלה מביאה לידי התעוררות נפשית ושכלית גדולה. כי אורהאמת של הצמאון האלהי ויקידת אש התשוקה בוער באמת במעמקי הנשמה, אלאשהיא צריכה איזה גורם כל דהוא להוציא את אור שלהבתה אל הגילוי, ולפעמים עלידי סבה דלת ערך יוצא אל הפועל תוכן מפואר מאד. 

 

 

מתוך איגרת תקצד

 

זיכוך המדות - הרחקת הגאוה וגסות-הרוח - הלא ידועהוא, ומ"מ צריך

להיות כדבר חדש. ולחוש תמיד גדולתה של הנשמההאלהית  החיה בקרבנה

ובכנסת-ישראל, ובעולמים כולם, להיות בנו לעד עלאור-אין-סוף המתנשא לכל

לראש, ולהדבק בכל המדות המתוקנות המקובלות בדרך-ארץוישוב-העולם, בתמימות

ואהבת חסד לכל הבריות. ולא לבטל אפילו יום א' מאיזהשיעורים של לימוד ספרים

בחכמה הרוחנית שבתורה, מקמאי ובתראי מאלה אשר נוכחד' דרכם, והראשונים

קודמים לאחרונים.

 

ו יב. אותן ניצוצות הקודש שהם משוקעים עדייןבמעמקי תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מורגשת בכלי הגוף. וכל מה שיוסיףהאדם לברר את הניצוצות השייכים לו, ולא יהיו כל תנועותיו ומעשיו כי אם ביושרובקדושה, ככה ירגיש שדיבורו בנחת פועל הכל, והולך למישרים, דובב שפתי ישנים. אמנםכל זמן שמצטרך הוא להעלות ניצוציו ממעמקים, יפה צעקה לאדם. וישנם צדיקים צועקיםלד' מפני צרת העולם, מפני הירידה הכללית. צעקה זו נוהגת עד שימלא העולם כולו תיקוןואורה, ויקויים אין יוצאת ואין צוחה ברחובותנו. צעקת צדיקים הללו איננה באה להםמעקת הנפש הפנימית של צרתם הרוחנית, כי אם מהצער הגדול של העולם, צער השכינה בכלל,הצועקת בחבליה כאילה בעת לידתה.

ו יג. ממש כמו שעץ קטן מדליק את הגדול, ובהצתתאליתא הדליקו את אש המערכה, ככה צעקה קטנה ודלה מביאה לידי התעוררות נפשית ושכליתגדולה. כי אור האמת של הצמאון האלהי, ויקידת אש התשוקה, בוער באמת במעמקי הנשמה,אלא שהיא צריכה איזה גורם כל דהוא להוציא את אור שלהבתה אל הגילוי, ולפעמים על ידיסבה דלת ערך יוצא אל הפועל תוכן מפואר מאד.

ו יד. לפעמים יש שמרגישים את ההתקשרות שיש ביןדיבורו של אדם לעולם, וזאת היא התחלת הדרגה של גאולת הדיבור מהגלות. ואפילו כשהואמתחיל לזרוח רק בכח הדמיון לבד, גם כן הוא סימן טוב, ויאחז צדיק דרכו, וטהר ידיםיוסיף אומץ.

 

קובץ א לג

 

בתוך עצמיותהנפש טמונות וספונות כל הנטיות היותר טובות. אמנם, צריך להוציאן אל הפועל, והפועלהיותר טוב הוא הדיבור, הפועל על הרעיון והציור. על כן נכבדה היא מאד התפילה, במהשעל ידה יוצאים אל הפועל רגשי לב היותר נעלים. והתפילה היא עשויה בצורה המתאמתלרגשי הלב, שדרך הקשבתם היא אחרת, לא כאותה הדרך של ההקשבה ההגיונית. אמנם כשהנפשהפרטית והלאומית היא בריאה, יודעת היא יפה את חילה, ואינה מתפחדת כלל מפני הסתירותההגיוניות, כי היא יודעת ששונות הן דרכי ההרצאה של ההגיון ושל ההרגשה הנשמתית.וכשהמצב הוא כן, התפילה הולכת ופורחת, עולה היא כשלהבת העולה מאליה, בלא שוםמחשבות זרות, ובלא שום עצבון רוח. אבל על ידי דלדול האומה, נתמעט כח הרגש הלאומי,ותחתיו נשאר רק ההגיון, שעם כל לקותו, הוא מסעד את הרגש. אבל בכל זאת, כיון שהרגשהנשמתי במצב החולשה שלו צריך הוא להיות סמוך על שולחן אחר, ואיננו מתפרנס מתוכו,הסתירות מתגלות, והמלחמה מתעוררת בכל עת תפילה, המחשבות הולכות ומתטרפות, והתפילהאובדת את ערכה הגדול, להחיות את הנשמה בעצם. וממילא הכונה מתחלשת, ונשארת היא מצותאנשים מלומדה. ומתוך שאינה מפרנסת יפה את הרגש, כשם שאינה מתפרנסת יפה ממנו, הולכתהיא לנוע על אהלי השכל והחשבון. וכשהשכל מטפל הוא בידיו הקרות בתפילה החמה, בת האשהשמימית, הוא מאבד את חילה, וממעט גם כן את אורו הבהיר והקר, ונעשו שניהם יחדלקויים.

 

 

‍