מתוך עין איה שבת פרק ב פסקה ד

עבודת הכהנים, היא עבודת הכלל, התעלות הקדושה וקרבת ד' הרצויהבעבודת הקודש, צריכה שתראה פעולתה על הכלל כולו, ע"י הני כהני שלוחידידן ושלוחי דרחמנא . בגדי הכהנים המיוחסים ביחוד לחלקי הגוף השפלים, מקוםהכחות הצומח והזן, הפועלים הטבעיים, שדבר אין להם עם השכל ועםהנטיות המוסריות, הם מורים התקדשות אלו הכחות בכלל האומה. האבנט, המכווןבתור אמצעי, בין החלק העליון מקום הכחות הנפשיים לבין החלק התחתון שבגוף מקוםהכחות הגופניים השפלים, שמורה אמנם על היחש החזק שיש לכחות השפליםאל הכחות הנפשיים, עד שהקדושה המעלה את הנטיות הנפשיות פועלת להגביל יפהאת סדרי הפעולות הטבעיות לצד המעלה והקדושה. והמכנסים המה ביחוד לחלק הכחותהגופניים. אמנם זאת המדרגה של פתילה שאין האור מסכסכת בה, כלומרשכבר קנין עצמי של אורה קבוע בה, שכבר היא פונה אל האור והקדושה מעצםטבעה, לא יאות כ"א לכחות הנפשיים, אבל הכחות הגופניים, שהם פועליםטבעיים שאינם מכירים את פעולתם, האור צריכה בהכרח ובצדק דוקא לסכסך בהםמצד עצמם וטבעם, הכח המעכל הזן וכל הכחות הטבעיים מצד עצמם דבר אין להםעם הצדק והמוסר. אמנם פעולותיהם הם מוסרים אל השלטון הכללי, אל השכל וכל הכחותשכבר נתקדשו בקדושתו. ע"כ אין גם בהם רע והם עומדים לשכלל אתהחיים בכל התרחבותם ע"פ המשקל של האורה האלהית, להורות אמנם שבעתפעולתם הם פועלים טבעיים ואין האורה נכנסת בהם, אבל כיון שהם נכנעים אלהשלטון הכללי השכלי, ע"כ הפעולה כשנפעלה כבר בכחות הללו ימצא בה האורהאלהי שימושו המלא. הכח הזן יזון, יעכל, יהנה ויכלכל. אבל כאשר כבר פעלפעולתו, מה יעשה בו השלטון הכללי, ישתמש באלה הכחות הנמצאים לו ע"יהפעולות הטבעיות לתכלית תעודתן, לתורה עבודה וגמילות חסדים. ע"כ האורההאפשרית להעלות היא מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם, כלומר מכחותהשפלים, אחרי פעולתם בסך הכולל של תוצאות הפעולה נמצא האורה המבוקשת. כךהוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל, חלילה לבקש להתעמר בכח טבעי להחלישו אולבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכםגם באומה בכללה, אבל מתוך שמונהגים יהיו ע"פ האורה של תורה והצדקהאלהי, גם מהכחות החיוניים השפלים ימלא הבית אורה, אם שמעצמם אינם מהדבריםשאפשר לאורה להאחז בהם אחיזה עצמית, אבל כ"כ יגבר עליהם השמן האלהי, אורהשכל וקדושת המדות, עד שירוצו ארחם למטרות הקדושות שהכחות הרוחנייםהציבו להם. אמנם היתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמח על כחותיו השפלים, שאיאפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה. אמת הדבר שקשה מאד להתרומם עד כדי מדהזו, שכ"כ יהי' לבו ברשותו עד שיוכל ג"כ לשמח בחברתהכחות השפלים, אבל בכלל האומה, יש התרוממות נפש כזו, שמחת בית השואבה,"נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" . הברכה האלהיתחופפת על הכח הצומח בכללו, בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה היותר עליונה שראוישתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנת למצב נכון ונשא כזה במוסרה הטוב, עדשלא ימצא שמץ עול ורשע גם בכחותיה הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשוםלהם גבול, ואיך להזהר שלא יפרצו גדרם. וכאשר השכילו חכמי קודש לקדשאת השמחה הלאומית בקדושת הצניעות וסייגי התורה, בתיקון גדול , אנשים לבדונשים לבד, שהוא אות על ההדרכה הכללית בכל הכחות השפלים, שהאומה בכלל שיש להמורים קדושים אנשי קודש המדריכים אותה בדרך ישרה, תשמח בצדק על כל נטיותיהגם היותר חומריות. כי ע"י ריבוי אור התורה כולן יתאחדו להאיר, אע"פשמטבען אינן נמשכות אחר הפתילה

 

יחיד גאה, לעמךפנה, זוכרי קדושתך.

גם כאשר החזוןהגדול של חסינות הקדש ימלא בכל הדר טובו, הוא רק מצע לעלות על ידו לאותו הרוםהעליון, של אור אלהי אמת ביחידותו, יחיד הגאה למעלה מכל חפץ של עולמים,למעלה מכל תכן של שאיפה היותר נאצלה השיכת לכל דבר נברא. גם בהתאחדהכל למטרתו היותר עליונה מה נחשב לגבי גאות עולמים, גאות קדש המתנשאמימות עולם, המתעלה מכל עלוי ופאר, שהיא תשוקת קדשם של עם ד',אשר הםמטעי הקדש, "ישראל עלה במחשבה" מראש מקדם. והקדש הזה העליון שרשנשמתם והויתם הוא, ועם כל הירידות אשר ירדו, עם כל התהומות הרבים אשרנצטללו שמה,בכל חמר ההגבלה של עולמי עשיה,וגלי סערהשוטפיםורועשים, המשכיחים את כל הוד עליון, הם הם הזוכרים את הקדושה העליונה,קדושת היחיד יחידו של עולם, אשר "גאותו גדלה עולם מהכיל". יחידגאה, לעמך פנה, כי הם זוכרי קדושתך, הקדושה העליונה היחידה, המתאימה לגאותםשל ישראל, שמוכרחת לחזור להם, כי "ד' מלך גאות לבש לבש ד' עז התאזר, אףתכון תבל בל תמוט, נכון כסאך מאז מעולם אתה, - עדותיך נאמנו מאד. לביתך נאוה קדשד' לארך ימים". "ואתם עדי נאם ד' ואני אל". "למען אחי ורעיאדברה נא שלום בך, למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך". 

 

עין איה שבת פרק ט פיסקה קלד

 

ויאמרו לפניו, רבש"ע, אצל מינלך.  הסקירה הפנימית של כנסת ישראל היאגנוזה בקרבה פנימה, דבקה רק באור האלהי השלם בתכלית השלמות, המופע בחסד איןסוף, שאין בו שום צלם 1 ושום תערובות דין ורוגז הבא רק מצד הנבראים וצמצומם.על כן נאמר בכנסת ישראל, "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" 2 . ואיןשום שתוף לגבי גבוה בערכה ההכרי של האומה, כי יודעת היא, כי כל נוצר מוגבלהוא ובעל חסרון בהחלט, אפילו אם יהיה קדוש שבקדושים כמו אבות העולם בעצמם.הננו קשורים בצדקתם, אגודים במדותיהם הטובות, מדובקים בקדושת אמונתםוהשגתם האלהית הטהורה, אבל הם הם רק צנורות אשר על ידם באנו לידי העדנה שלהנועם האלהי הפנימי החי בנשמתנו, אשר רק אליו עינינו נשואות. וזה היוקרהפנימי של כנסת ישראל, הוא המקור אשר גם האבות שאבו ממנו את מעין קדושתםהעליונה. ואם אנו צריכים להתעלות כדי להשלים את כל מה שפגע בנו, להחסיראותנו, בשטפי הזמנים והירידות, אנו מוכרחים לעלות אל הנקודה האלהית העליונה,אל מכון השלמות המוחלטה. וכ"ז שאנו עוסקים בנבראים הננו משתוממיםואומרים,  רבש"ע, אצל מי נלך . 

 

עולת ראיה א עמ' מו

 

אדון עולם, אשר מלך בטרם כל יציר נברא,לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא.

המלוכה העליונה, מלכות אין סוף במובןהעליון,היא היכולת המוחלטה ליצור הכל, לברא כל, והיכולת החפשית האין-סופית,המצויה תמיד בפועל בגבורה של מעלה, היא האדנות המוחלטה,והמלוכההאמתית,שהיא עומדת למעלה מכל שם, מכל בטוי ומכל קריאה, שהרי האפשרות אין להקץ ותכלית, והיכולת אין לה גבול והגדרה. הממלכה החבויה,העומדת למעלהמן הקריאה בחביון עוזה, היא חמדת כל החמודות, זיו כל הזיוים, שמאורההחפץ העליון מתגלה לעשות את כל. ואז בבחינה זו, שיש כבר מקום לסמן בשםעת, מפני החפץ האצילי המגביל את המלכות העליונה,לשם הגלותהשלההויה המעשית, אז כבר יש מקום לקריאה המלכותית המוכנה להתצמצם בבטויושם. אדון עולם, מקור האדנות העליונה, המתעלה גם מכל ציור מלכותי מופשט,יסוד חפץ החפצים ורצון הרצונות, אידיאליות של כל האידיאלים, שלמותה שלכל השלמות, אשר מלך, בעצמיותה של הממלכה, בטרם כל יציר נברא. ורוחהקודש העליון, המרחף על פני כל האפשריות האין-סופית, למעלה למעלה מכלהגבלה מוסכמת, שמצד אור החכמה המוסכמה להגבלה המעשית, אשר מלך בטרםכל יציר נברא, מרוחב אין סוף של החופש העליון, של הגבורה והחסדהמוחלטים, באין גבול ומדה והערכה, לעת נעשה בחפצו כל, בלא שום הכרח,בלאשום מעצור, בלא שום תכן מגביל. אור ההויה המופיע בתור עת מופיע בתורחפץ ג"כ בתור חירות רצון מוחלטה, ועשיתה עשית כל היא, והכל הזה כאיןהוא נחשב לגבי הכל העליון, של הממלכה החבויה, של טרם כל יציר נברא.ומ"מ הכל הוא מותאם להדר המלכות האין-סופית, אשר רק אזי מלך שמו נקרא,וגם אזי מלך שמו נקרא, כלומר שהוא הולך בהמשכה מאוחדת עם המלכות האין- סופית,החבויה מרוב פליאתה, וגם מפני תוכן צמצומה בתבנית כל, ביצירת יצורים בפועלובמעשה, המראים על עזוז נוראותיה, יוכל הבטוי לסבול את התואר, והתוכן המאירבהגלות כבודו מרשה את הבטוי, להיות מלך שמו נקרא. 

 

 

דרך ה' לרמח"ל חלק ד פרק ד אות ב

 

ואולם עוד רצה בטובו וחסדו להשפילכביכול בענוותו את רום כבודו ולהיות מתיחס אל נבראיו, אף על פי שבאמת אין להם יחסעמו כלל, ורצה להיות להם במדרגת מלך אל עם, שייחשב להם לראש ולמנהיג ולהתכבדכביכול בם, כמלך שמתכבד בעמו, וכענין שנאמר (משלי יד כח): "ברב עם הדרת מלך",ובבחינה זו נקראהו מלכו של עולם. והנה בבחינה זו הוא נחשב לנו לראש, ומתכבד בנו,וגם אנחנו חייבים לעבוד עבודתו ולשמוע אליו לכל אשר יצוה, כמלך בעמו.

 

אורות עמ' קכה (ייסורים ממרקים)

 

ההכנעה מפני האלהות, שהיא דבר טבעיבכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה, להתבטל בפני הכללות וקל וחומר בפנימקור ההויה של הכללות, שהוא חש בו עליונות של אין קץ לגבי הכלליות, - לא צערודכדוך יש בה, כי-אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יפי.כשמתפתחת ההכרה הזאת של גאות ד' בקרב הנשמה בכל דרכיה היא מרצה את החייםבשעבודם הטבעי, ממלאתם נחת וחיים לפי אותה המדה שהפרט מכיר את גודל הכלל והדרמקורו, וכל העז וההוד שבמחזות המציאות הולך ומתעלה, מתכלל ומתאדר, על ידיהקטנתה של הנשמה לפני יוצרה. ההקטנה הטבעית הזאת מצמיחה גדלות אדירה, שלטוןשל הוד מלכות ונהורא מעליא, המשחקת בכל עת בענג עדנת מצואותה ועליזה בחלקהההולך ומתרחב, הולך ומתגדל עד אין חקר, אין קץ, עד תאות גבעות עולם. אבל מתיהיא טבעית ? כשגדולת האלהות מצטירת יפה בתוך הנשמה, בצורה של דעה טהורה, שלשכל מתעלה מכל מהות ושל דמיון עשוי בטוב החיים ממולא בכל הוד ותפארתגדולה, שאז נתבעת ההתבטלות מכל זויות הנשמה, מכל כללותהופרטיותיה. לרגלי המניעה הכללית של הלמוד הרוחני בענינים האלהיים הולךמושג האלהות ונחשך, מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. עם זה הפחדהחיצוני והאמונה הטבעית והשעבוד של ההכנעה נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושהמאותן התקופות, שהדעה וההרגשה האלהית היתה מאירה בהן בעזה, עד שהיתה ראויהמצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת התוך של ההכרה האלהית עמומההיא הרי המהות האלהית כלולה בהמון, וגם ביחידים שהם ראוים להיות למאירי דרךלהם, רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו. כשבאיםלהשתעבד לעבודת אלהים על פי המצב הריקן הזה, של הציור האפל המלא תהו ובהושמתהוה ברעיון כשחושבים על דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה הנתוקהממקורה, שהוא יראה עילאה, האדם הולך ומאבד את זהר עולמו על ידי מה שהוא מקשראת עצמו לקטנות המוחין. אין גאות - אלהים מתגלה אז בתוך הנפש כי-אם שפלותדמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלתוקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת אתעדינות הנפש של האדם מלהתגבר, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו. ואף אם יאמר כלהיום כולו שאמונה זו היא בד' אחד היא מלה ריקה שאין הנשמה יודעת ממנה כלום,וכל עדין רוח מוכרח הוא להסיח את דעתו ממנה, וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחאכשאזלו מים מני ים הדעת האלהית בכנסת ישראל - ובעולם כולו. 

 

קובץ א שיב

 

השמחה העליונה מתגברת דוקא על ידי ביטולגמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית,והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא, בשלמות אין סוף של נועם העליון. והיא הענוההגמורה, והשפלות העמוקה, שהעצמיות היא בה רק שירים, כלומר ענין של חסרון, שנשארבלתי כלול בשלמות העליונה, משים עצמו כשירים. והרגשה זו היא ההרגשה המיוחדתלישראל, שהם ממעטים את עצמם בכל גדולה הניתנת להם.

 

אורות הקודש ב עמ' שעו

התשוקה למקור החיים
לו
החפץ האדיר של לאשתאבא בגופא דמלכא, לשוב אל מקור המציאות, העליונה, הטהורה,החפשית, האיתנה, במקור אור אין סוף, נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו. והוא הואהכח היסודי המגלגל את כל תנועת ההויה, ההתפתחות, והמכונה המשכללת, המוציאה אלהפועל את כחותיה בכל עולם ובכל שדרה לפי ערכם, והוא הוא היסוד הפנימי, המניע אתהגלגל התרבותי אשר לאדם, למפלגותיהם, ולגוייהם. והוא סובב והולך בכל היצור, לא יצאמכללו החלק היותר זעיר שבחלקים היותר קלילים שבההויות היותר דלולות מעבר מזה, ולאיעברו גבולו המוני עולמים נעלים ונערצים של שרפי קודש, אראלי שחק ואצילות יפעת רוממותקדשים מעבר מזה. תשוקת היש והחיים הפנימיים היא אך חזות הכל, חמדת הכל, תשוקתהתשוקות וחמדת החמודות, לאור באור החיים, להכלל ביסוד המקורי של כל עז ההויה,לאשתאבא בגופא דמלכא

 

קובץ ב קע.

 

הידיעה בעומק האמונה, המתעלה תמידבהופעת האורה האלהית, היא המביאה את הענוה לעולם. האדם מתבטל מפני השלמות העליונהשאין לה קץ. אמנם כדי שיולד איזה יחש בלב לחוש את הביטול הזה עד כדי עדנת לבבפנימית, צריכים לחינוך של מוסר וטהרה, לזיכוך מדות ותיאורן ההגון. אז הענוה מתחילהלהופיע, ועמה יחד גאות קודש מתנוססת, הגאוה הטהורה, המתפארת בהניצוץ האלהישבתוכיותו, שאין קץ לערכו. הריחוק מהאור האלהי הוא מביא לגאוה מגונה. האדם מגיס אתרוחו בהסתכלותו על כל יתרון שמרגיש בקרבו, אינו מתבטל מפני כל הוד נורא, שאיננומרגישו ורחוק הוא מכליותיו. ומתוך שגדולה של שלימות אין סופית אינה מוחשת בנשמה,כל הגדולות המוגבלות אינן תופסות מקום להתבטל לעומתן, והאהבה העצמית, המתחברת לרוחהגסה, הולכת היא ועושה את דרכה. ולעומתה מין ביטול עצמי, המביא תוצאות מחפירות,הולך ונכנס בלב, הרי הכל בטל, הכל אין לו ערך, ואיזה ערך יש להעצמיות הפרטית, עלכל הכשרונות והמעלות. אמנם, הענוה והגאוה הבאות מיסוד ההתגלות האלהית בנשמה, שתיהןמאירות את דרך החיים, ואותן המדות עצמן שנולדות משכחת ד', מגבירות את החושך, דרךרשעים כאפילה.

 

עולת ראיה א עמ' קפה

ושם נעבדך ביראהכימי עולם, וכשנים קדמוניות.

היראה העליונה באה מתוך ההופעה של הגדולההאלהית, המתרוממת ממעללכלהערכיםולכל ההשערות, לכל המדות ולכל האפשריות, ועםכל זה היא שיכת לנו, ואנו אחוזים קשורים ודבוקים בה, בכל עומק הויתנו, מתוךהשאיפה הבלתי-פוסקת להקלט בהדרת הקדש הנוראה, המתעלה מכל מדה ,וקצב, מכל ערכיזמניםומקומות. וזהו הענין המתגלה בהדרת קדשו במקום הכולל כל ערכי מקומותומתנשא עליהם בשיא קדשו, מקום מקדשנו, ראשון ומרום מראשון, וימי עולם,ימים, מניות של הזמנים הארוכים, ההולכים ומשתזרים, והם באחד כלולים, ימיעולם, ימים שהעולמיות מופיעה על ידם, ומכל מקום על סדרי הזמנים בראשית הויתם הםמתיחשים, בצורתו הנשגבה של הזמן, בהיותה נקיהמכל החולשותשל השטף הנמהר והחזוןהמשתנה לרגעים. שם בהר מרום הרים יופיע עלינו אור יראה קדושה זו, ובחיינו וכלמעבדינו נוציא אותה אל הפעל, נרשיםאותה במפעל, ושם נעבדך כימי עולם, וכשניםקדמוניות. והנה כל החזון הגדול, של זכרון הקדש, אשר היה לנו מימי קדם,בעוד נר אלוה מופיע על אהלינו, ובית מקדשנו בנוי לתלפיות, וסדר העבודה,המקשר בקדושתו את כל הנשמה, נשמת האומה הקדושה כולה, נשמת כל חי,בקשורה במקור חיי כל העולמים, אלוה נורא הוד, פועל עלינו בציורו, להשיב אתחיי הקדש האיתנים, מימי עולם, בתמציתם, אל תוך חיינו. ואז, ע"י אמץ חייהקדש הללו, כבר אנו מתכשרים לשאת רנה ותפלה לאל חיינו, והננו מתחיליםלהכנס לתוך הטרקלין של התפלה פנימה, בהוד והדר, בששון ישע ויקרתפארת,אשר הם הולכים ומתיצבים לפנינו במלא הדרם בכל המערכה הקדושה אשרלפסוקי דזמרה עם כל מעלות שירתם הנשגבה, המנהלת אותנו על מות. כמו חלבודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי

‍