הרב אסף קמינצקי
צמיחת הגאולה כטבע המציאות
במבט לאחור אנו יכולים לומר שתרחיש צפוי זה אכן התממש בתולדותינו,וכאשר נוצרו הנסיבות ההסטוריות המתאימות פרצו מקרב האומה במלוא העוצמה הכוחות המבקשים את תחייתה, והביאו לכינונה המחודש של עצמאות ישראל
ניתן לומר שכבר המהר"ל מפראג חזה במידת מה את התהליכים ההסטוריים שהביאו לתקומתה של מדינת ישראל.
בפתח ספרו נצח ישראל מבקש המהר"ל להראות שהגאולה העתידה היא דבר ודאי והכרחי גם מצד סדרי הטבע עצמם ולא רק מכח הבטחת התורה על הדבר, ולשם כך הוא עומד על מספר גורמים טבעיים שעתידים בהכרח להצמיח גאולה לישראל. ישנם כמה כוחות משיכה יסודיים שקיימים בכל אומה באשר היא אומה, וכל עוד היא תשמור על תודעת זהותה הלאומית לאורך זמן ודאי תבוא לבסוף מכוחם אל גאולתה. כל אומה שואפת לחיים מלוכדים;כל אומה שואפת לחיות בארצה; וכל אומה שואפת לחיים עצמאיים, שלא תחת שלטון זר. עם ישראל איבד בגלות את שלושת אלה, אך ההשתוקקות לחזרתם היא טבעית ונובעת באופן ישיר מעצם תודעתו הלאומית. בדרך כלל, כאשר אומה גולה מארצה ומתפזרת בקרב אומות אחרות,נטמעים בני האומה במקומות מגוריהם, והאומה חדלה מלהתקיים כאומה. אולם עם ישראל שומר על קיומו גם בגלות, ומובטח לו שקיומו גם יתמיד, וכל עוד לא יאבד את קיומו – לא יאבד גם את שלוש השאיפות הלאומיות היסודיות הללו. כאשר אנו מנתחים את ההתמודדות המתמדת שבה מצויה האומה, אנו מוצאים כי מנגד לשאיפותיה העצמיות מצויים כוחות חזקים הרבה יותר של אומות העולם, שמונעים ממנה מלממש את שאיפותיה. אלא שקיומם של כוחות אלו הוא מקרי ומזדמן, בעוד ששאיפות התחייה של האומה הן עצמיות וממילא גם קבועות;ועל כן ודאי שברבות הימים ישתנו הנסיבות באופן כזה או אחר, ויפָּתח הפתח בפני האומה לממש את שאיפותיה הלאומיות היסודיות, והיא ממילא תשוב אל עצמה, אל ארצה, אל אחדותה ואל עצמאותה.
במבט לאחור אנו יכולים לומר שתרחיש צפוי זה אכן התממש בתולדותינו,וכאשר נוצרו הנסיבות ההסטוריות המתאימות פרצו מקרב האומה במלוא העוצמה הכוחות המבקשים את תחייתה, והביאו לכינונה המחודש של עצמאות ישראל.
אך האם עצמאות זו היא כשלעצמה המבוקש של תחיית ישראל? האם זהו היעד העליון שאליו השתוקקה האומה בהיותה בגלות? המהר"ל עצמו (שם, פרק כח) מבאר שלא כך הדבר, ואפילו פסגתה של עצמאות ישראל, ימות המשיח, אינם אלא שלב מעבר בין מדרגת החיים הירודה שבגלות לבין העתיד הנעלה הרבה יותר המזומן לעם ישראל. שיאן של העליות הרוחניות שנועדו לעם ישראל הוא רק בתחיית המתים.
היסוד היציב בעימות זה הוא תוכן החיים הישראלי, והוא ממילא גם זה שסופו לשרוד לאורך זמן, ולבוא לבסוף לידי ביטוי במלוא העוצמה
מעתה עולה השאלה: האם עליית המדרגה הרוחנית של עם ישראל מוכרחת אף היא מכח טבע המציאות, או שמא לעניין זה אין לנו אלא לקבל את הבטחת התורה כמות שהיא, גם בלי לראות בעינינו את אחיזתה במציאות?
נראה שהיסוד שבירר המהר"ל לגבי עצם תקומת ישראל נכון גם לגבי עליית המדרגה שבעקבותיה. בישראל נתונה נשמה אלוקית, השואפת תמיד לבטא את עצמה בחיים כפי טבעה העליון. כאשר אנו בוחנים את ההתמודדות שמצויה בה הנשמה הישראלית בדורותינו, אנו מוצאים בה קווי דמיון ברורים להתמודדות על עצם קיומנו הלאומי שאותה ניתח המהר"ל. שאיפת הנשמה היא עצם מעצמיותה והיא נטועה איתן בקרב האומה, בעוד שהתרבות העולמית המכבידה עליה אינה אלא תולדת נסיבות הסטוריות ותרבותיות דינמיות ומשתנות. כל עוד שומרים ישראל על זהותם היהודית גם נשמתם פועמת בקרבם, ומצוי ממילא מתח בינה לבין תרבות החול. היסוד היציב בעימות זה הוא תוכן החיים הישראלי, והוא ממילא גם זה שסופו לשרוד לאורך זמן, ולבוא לבסוף לידי ביטוי במלוא העוצמה.
"הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה... אי אפשר לה להתכווץ. מוכרחת היא להתפשט, על כל אלה מליוני הנפש הישראליות שלנו, בכל דרגותיהם"(אורות עמ' קמח). "המורך ודלדול הלב השורר עכשיו, מונע הוא את גאון האמונה מהופיע בעולם... אבל יתפרץ הכח הפנימי כהר פרצים, והחיים הישראליים, מתוך הכרח פנימי ומתוך הכרה חפשית גם יחד, יעשו באותו הצביון הראוי להם" (שם, עמ' עט). גם ההבטחה העליונה יותר של התורה קשורה אם כן היטב למציאות הגלויה: "והביאך ה'אלוקיך אל הארץ... ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".
במבט לאחור אנו יכולים לומר שתרחיש צפוי זה אכן התממש בתולדותינו,וכאשר נוצרו הנסיבות ההסטוריות המתאימות פרצו מקרב האומה במלוא העוצמה הכוחות המבקשים את תחייתה, והביאו לכינונה המחודש של עצמאות ישראל
ניתן לומר שכבר המהר"ל מפראג חזה במידת מה את התהליכים ההסטוריים שהביאו לתקומתה של מדינת ישראל.
בפתח ספרו נצח ישראל מבקש המהר"ל להראות שהגאולה העתידה היא דבר ודאי והכרחי גם מצד סדרי הטבע עצמם ולא רק מכח הבטחת התורה על הדבר, ולשם כך הוא עומד על מספר גורמים טבעיים שעתידים בהכרח להצמיח גאולה לישראל. ישנם כמה כוחות משיכה יסודיים שקיימים בכל אומה באשר היא אומה, וכל עוד היא תשמור על תודעת זהותה הלאומית לאורך זמן ודאי תבוא לבסוף מכוחם אל גאולתה. כל אומה שואפת לחיים מלוכדים;כל אומה שואפת לחיות בארצה; וכל אומה שואפת לחיים עצמאיים, שלא תחת שלטון זר. עם ישראל איבד בגלות את שלושת אלה, אך ההשתוקקות לחזרתם היא טבעית ונובעת באופן ישיר מעצם תודעתו הלאומית. בדרך כלל, כאשר אומה גולה מארצה ומתפזרת בקרב אומות אחרות,נטמעים בני האומה במקומות מגוריהם, והאומה חדלה מלהתקיים כאומה. אולם עם ישראל שומר על קיומו גם בגלות, ומובטח לו שקיומו גם יתמיד, וכל עוד לא יאבד את קיומו – לא יאבד גם את שלוש השאיפות הלאומיות היסודיות הללו. כאשר אנו מנתחים את ההתמודדות המתמדת שבה מצויה האומה, אנו מוצאים כי מנגד לשאיפותיה העצמיות מצויים כוחות חזקים הרבה יותר של אומות העולם, שמונעים ממנה מלממש את שאיפותיה. אלא שקיומם של כוחות אלו הוא מקרי ומזדמן, בעוד ששאיפות התחייה של האומה הן עצמיות וממילא גם קבועות;ועל כן ודאי שברבות הימים ישתנו הנסיבות באופן כזה או אחר, ויפָּתח הפתח בפני האומה לממש את שאיפותיה הלאומיות היסודיות, והיא ממילא תשוב אל עצמה, אל ארצה, אל אחדותה ואל עצמאותה.
במבט לאחור אנו יכולים לומר שתרחיש צפוי זה אכן התממש בתולדותינו,וכאשר נוצרו הנסיבות ההסטוריות המתאימות פרצו מקרב האומה במלוא העוצמה הכוחות המבקשים את תחייתה, והביאו לכינונה המחודש של עצמאות ישראל.
אך האם עצמאות זו היא כשלעצמה המבוקש של תחיית ישראל? האם זהו היעד העליון שאליו השתוקקה האומה בהיותה בגלות? המהר"ל עצמו (שם, פרק כח) מבאר שלא כך הדבר, ואפילו פסגתה של עצמאות ישראל, ימות המשיח, אינם אלא שלב מעבר בין מדרגת החיים הירודה שבגלות לבין העתיד הנעלה הרבה יותר המזומן לעם ישראל. שיאן של העליות הרוחניות שנועדו לעם ישראל הוא רק בתחיית המתים.
היסוד היציב בעימות זה הוא תוכן החיים הישראלי, והוא ממילא גם זה שסופו לשרוד לאורך זמן, ולבוא לבסוף לידי ביטוי במלוא העוצמה
מעתה עולה השאלה: האם עליית המדרגה הרוחנית של עם ישראל מוכרחת אף היא מכח טבע המציאות, או שמא לעניין זה אין לנו אלא לקבל את הבטחת התורה כמות שהיא, גם בלי לראות בעינינו את אחיזתה במציאות?
נראה שהיסוד שבירר המהר"ל לגבי עצם תקומת ישראל נכון גם לגבי עליית המדרגה שבעקבותיה. בישראל נתונה נשמה אלוקית, השואפת תמיד לבטא את עצמה בחיים כפי טבעה העליון. כאשר אנו בוחנים את ההתמודדות שמצויה בה הנשמה הישראלית בדורותינו, אנו מוצאים בה קווי דמיון ברורים להתמודדות על עצם קיומנו הלאומי שאותה ניתח המהר"ל. שאיפת הנשמה היא עצם מעצמיותה והיא נטועה איתן בקרב האומה, בעוד שהתרבות העולמית המכבידה עליה אינה אלא תולדת נסיבות הסטוריות ותרבותיות דינמיות ומשתנות. כל עוד שומרים ישראל על זהותם היהודית גם נשמתם פועמת בקרבם, ומצוי ממילא מתח בינה לבין תרבות החול. היסוד היציב בעימות זה הוא תוכן החיים הישראלי, והוא ממילא גם זה שסופו לשרוד לאורך זמן, ולבוא לבסוף לידי ביטוי במלוא העוצמה.
"הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה... אי אפשר לה להתכווץ. מוכרחת היא להתפשט, על כל אלה מליוני הנפש הישראליות שלנו, בכל דרגותיהם"(אורות עמ' קמח). "המורך ודלדול הלב השורר עכשיו, מונע הוא את גאון האמונה מהופיע בעולם... אבל יתפרץ הכח הפנימי כהר פרצים, והחיים הישראליים, מתוך הכרח פנימי ומתוך הכרה חפשית גם יחד, יעשו באותו הצביון הראוי להם" (שם, עמ' עט). גם ההבטחה העליונה יותר של התורה קשורה אם כן היטב למציאות הגלויה: "והביאך ה'אלוקיך אל הארץ... ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".
