הרב לביא אנגלמן
פרק שלישי פסקה ל'
לימוד פיסקה יומית עם הרב לביא אנגלמן;
עין אי"ה, ברכות, פרקים ג'-ד'.
כל יום נשלחת הגמרא הרלוונטית, הפיסקה והסברה המוקלט והמוסרט 📖
*(ברכות יט.): "ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו".*
המתנדה, הוא רק על פקפוק במילי דרבנן. ראוי להראות שאם התחיל לפרוץ גדרה של תורה בעניני דרבנן, לסוף יבא להכשיל גם בחמורות שבחמורות, שכך דרכו של יצה"ר1. ובהנטל סייג התורה ויפרצו גדרה, יהיו למרמס גם הנטיעות העקריות. ועל שהעבירות העקריות, כעבודה זרה וחילול שבת, שהם מעיקרי התורה, מתתן בסקילה, ע"כ סוקלין את ארונו, להורות שבהשתרשו לעבור ע"ד חכמים לא בנידוי לבד יפטר, כי יבא הוא או הלמדים ממנו גם לעבור על החמורות שבתורה. ולהורות כי בהעדר התשובה של פריצת גדר דרבנן, יעבור הארס מתחתית מדריגת החומר ויעבור ממעלה למעלה בכל דרכי התורה לעשות בהם שמות, עד באו גם לגבול הסקילה שבפושט ידו בעיקר. ומיתת הסקילה בתכונתה מרמזת, על חיוב ההרחקה שראוי' לכל עם הישרים, ממשחית דרכיו עד פשיטת יד בעיקר. כי כל ג' מתות, זולת הסקילה, באות ע"י מגעי הידים בגוף המומת, ע"י כלי אשר ימיתו אותו בו. אבל הסקילה היא בזריקת אבן, כהורג דבר מזיק ארסי. כענין שאמרו בכלב שוטה, בפ"ח דיומא2, נפ"מ למקטלי' בדבר הנזרק. ואף שסקילה היא ג"כ ירי', ואם מת בה יצא3. מ"מ כיון שאם לא מת בה לא יצא עד שיסקל בזריקה, דיה היא הפעולה האחת ללמד על הרושם של ההרחקה. ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב4 "לא ישבתי עם מתי שוה [] שנאתי קהל מרעים. ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה להשמיע בקול תודה. בתודה יש חמץ, להוראה כי ע"י הכרת הנס, תגדל מעלת האדם, לעבוד את ד' ג"כ בכוחות הקשים שבו, שהם החמץ הבא משאור שבעיסה. ובהיות האדם מעלה בדעתו שיש עבודת ד' בכוחות הרעים, לא יעלה בדעתו להתחבר עם הרשעים ללמוד מהם דרכיהם הרעים, כדי להשתמש בהם בעבודת ד'. כי ודאי לא טוב יהי' לרשע גם לא למתחבר עמו. כ"א די לאדם לקדש עצמו בכל דרכיו, ומדות קשות יוכל למצא כל איש בטבעו גם בלא עזרת הרשעים. ע"כ בהתרחק מן הרשעים, אמר4 "ועם רשעים לא אשב, וארחץ בנקיון כפי, ואסובבה את מזבחך ד' לשמוע בקול תודה, ולספר כל [] נפלאותיך", שע"י כל דבר הקב"ה עושה שליחותו5, ולפעמים ג"כ ע"י מדות קשות, כענין עבודת ד' בכל לבב, בשני יצרים6, "ומבקשי ד' יבינו כל"7.7.
לימוד פיסקה יומית עם הרב לביא אנגלמן;
עין אי"ה, ברכות, פרקים ג'-ד'.
כל יום נשלחת הגמרא הרלוונטית, הפיסקה והסברה המוקלט והמוסרט 📖
*(ברכות יט.): "ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו".*
המתנדה, הוא רק על פקפוק במילי דרבנן. ראוי להראות שאם התחיל לפרוץ גדרה של תורה בעניני דרבנן, לסוף יבא להכשיל גם בחמורות שבחמורות, שכך דרכו של יצה"ר1. ובהנטל סייג התורה ויפרצו גדרה, יהיו למרמס גם הנטיעות העקריות. ועל שהעבירות העקריות, כעבודה זרה וחילול שבת, שהם מעיקרי התורה, מתתן בסקילה, ע"כ סוקלין את ארונו, להורות שבהשתרשו לעבור ע"ד חכמים לא בנידוי לבד יפטר, כי יבא הוא או הלמדים ממנו גם לעבור על החמורות שבתורה. ולהורות כי בהעדר התשובה של פריצת גדר דרבנן, יעבור הארס מתחתית מדריגת החומר ויעבור ממעלה למעלה בכל דרכי התורה לעשות בהם שמות, עד באו גם לגבול הסקילה שבפושט ידו בעיקר. ומיתת הסקילה בתכונתה מרמזת, על חיוב ההרחקה שראוי' לכל עם הישרים, ממשחית דרכיו עד פשיטת יד בעיקר. כי כל ג' מתות, זולת הסקילה, באות ע"י מגעי הידים בגוף המומת, ע"י כלי אשר ימיתו אותו בו. אבל הסקילה היא בזריקת אבן, כהורג דבר מזיק ארסי. כענין שאמרו בכלב שוטה, בפ"ח דיומא2, נפ"מ למקטלי' בדבר הנזרק. ואף שסקילה היא ג"כ ירי', ואם מת בה יצא3. מ"מ כיון שאם לא מת בה לא יצא עד שיסקל בזריקה, דיה היא הפעולה האחת ללמד על הרושם של ההרחקה. ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב4 "לא ישבתי עם מתי שוה [] שנאתי קהל מרעים. ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה להשמיע בקול תודה. בתודה יש חמץ, להוראה כי ע"י הכרת הנס, תגדל מעלת האדם, לעבוד את ד' ג"כ בכוחות הקשים שבו, שהם החמץ הבא משאור שבעיסה. ובהיות האדם מעלה בדעתו שיש עבודת ד' בכוחות הרעים, לא יעלה בדעתו להתחבר עם הרשעים ללמוד מהם דרכיהם הרעים, כדי להשתמש בהם בעבודת ד'. כי ודאי לא טוב יהי' לרשע גם לא למתחבר עמו. כ"א די לאדם לקדש עצמו בכל דרכיו, ומדות קשות יוכל למצא כל איש בטבעו גם בלא עזרת הרשעים. ע"כ בהתרחק מן הרשעים, אמר4 "ועם רשעים לא אשב, וארחץ בנקיון כפי, ואסובבה את מזבחך ד' לשמוע בקול תודה, ולספר כל [] נפלאותיך", שע"י כל דבר הקב"ה עושה שליחותו5, ולפעמים ג"כ ע"י מדות קשות, כענין עבודת ד' בכל לבב, בשני יצרים6, "ומבקשי ד' יבינו כל"7.7.
