הרב חיים גנץ
חשיבות המורא בימים הללו
נוהגים לכנות את ראש השנה ויום הכיפורים, יחד עם ימי התשובה שביניהם, בשם הכולל "הימים הנוראים". 'נורא' הוא אחד מהתארים הבודדים בהם משתמש משה רבנו ביחס לקב"ה: "האל הגדול, הגיבור והנורא" (דברים י, יז), ואנשי כנסת הגדולה קבעוהו גם בתפילה.
הקב"ה לא רק מתואר כ'נורא': יראת ה' נמנית כמצות עשה במניין המצוות של הרמב"ם, מכח הפסוק "את ה' אלוקיך תירא" (שם כ). בספר המצוות ניסח הרמב"ם את המצוה כך: "שציונו להאמין יראתו יתעלה ולהיפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי, אבל נירא ביאת עונשו בכל עת". הרמב"ם מדגיש כאן דווקא את יראת העונש. אך בעל ה'קנאת סופרים' מפנה לדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב,ב): "והיאך הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים מיד הוא אוהב... וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות" - יראת הרוממות.
שתי אלה, יראת העונש ויראת הרוממות, באות כל אחת מזווית שונה, והן פועלות עלינו פעולות שונות המשלימות זו את זו. הבנת היחס ביניהן משמעותית להפנמה נכונה של תכונות הנוראיוּת הזורחת עלינו בימים אלה.
שתי אלה, יראת העונש ויראת הרוממות, באות כל אחת מזווית שונה, והן פועלות עלינו פעולות שונות המשלימות זו את זו. הבנת היחס ביניהן משמעותית להפנמה נכונה של תכונות הנוראיוּת הזורחת עלינו בימים אלה.
יראת העונש, כשהיא עומדת לעצמה, פועלת על הנפש פעולה שלילית של החלשת הכוח העצמי, שגם אם מבחינה מעשית שומר הירא על דרך הישר, אישיותו נחלשת על ידה. זוהי כניעה שאין בה רצון פנימי, הנובע מהזדהות ושייכות, אלא פחד חיצוני מתוצאת המעשה הרע. מתוך כך, גם היחס אל המְצַוֶה עלול להיבנות כאל ישות שהכוחניות היא המאפיין המרכזי שלה - דבר הקרוב מאוד להגשמה באלוקות.
יראת הרוממות, לעומתה, באה אל האדם מתוך נשמתו. האדם הישר מכיר בכך שכל מציאותו היא נטף קטן מהאור האלוקי הזורח על ההויה, והוא מוצא את חוזקו רק בקישורו אל מקור חיים נורא זה. דוקא מתוך כך, נולדת בו תביעה חזקה להיעשות שלם יותר, ולהתאים את דרכי חייו עם הרצון האלוקי, שהוא מקור החיים העצמיים. בראייה זו, המשמעת לדברי התורה דווקא מעצימה את האישיות העצמית, כיוון שנותן התורה הוא מקור חייו של האדם ולא כוח זר השולט עליהם. יראת הרוממות היא שראויה לפיכך למקום מרכזי. יראת העונש מוסיפה על גביה תבלין, שכן היא שומרת על האדם ממשיכות חיצוניות העלולות לבלבל אותו ומשאירה אותו נאמן לנשמתו האלוקית, אבל לא היא הכוח המרכזי המניע את יחס האדם לקב"ה ותורתו.
יהי רצון שנתמלא בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה בקדושת היראה המגדילה את אור נשמתנו בקרבנו, ומתוך כך נזכה להיישרת המעשים, לטוב לנו ולישראל כל הימים.
נוהגים לכנות את ראש השנה ויום הכיפורים, יחד עם ימי התשובה שביניהם, בשם הכולל "הימים הנוראים". 'נורא' הוא אחד מהתארים הבודדים בהם משתמש משה רבנו ביחס לקב"ה: "האל הגדול, הגיבור והנורא" (דברים י, יז), ואנשי כנסת הגדולה קבעוהו גם בתפילה.
הקב"ה לא רק מתואר כ'נורא': יראת ה' נמנית כמצות עשה במניין המצוות של הרמב"ם, מכח הפסוק "את ה' אלוקיך תירא" (שם כ). בספר המצוות ניסח הרמב"ם את המצוה כך: "שציונו להאמין יראתו יתעלה ולהיפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי, אבל נירא ביאת עונשו בכל עת". הרמב"ם מדגיש כאן דווקא את יראת העונש. אך בעל ה'קנאת סופרים' מפנה לדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב,ב): "והיאך הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים מיד הוא אוהב... וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות" - יראת הרוממות.
שתי אלה, יראת העונש ויראת הרוממות, באות כל אחת מזווית שונה, והן פועלות עלינו פעולות שונות המשלימות זו את זו. הבנת היחס ביניהן משמעותית להפנמה נכונה של תכונות הנוראיוּת הזורחת עלינו בימים אלה.
שתי אלה, יראת העונש ויראת הרוממות, באות כל אחת מזווית שונה, והן פועלות עלינו פעולות שונות המשלימות זו את זו. הבנת היחס ביניהן משמעותית להפנמה נכונה של תכונות הנוראיוּת הזורחת עלינו בימים אלה.
יראת העונש, כשהיא עומדת לעצמה, פועלת על הנפש פעולה שלילית של החלשת הכוח העצמי, שגם אם מבחינה מעשית שומר הירא על דרך הישר, אישיותו נחלשת על ידה. זוהי כניעה שאין בה רצון פנימי, הנובע מהזדהות ושייכות, אלא פחד חיצוני מתוצאת המעשה הרע. מתוך כך, גם היחס אל המְצַוֶה עלול להיבנות כאל ישות שהכוחניות היא המאפיין המרכזי שלה - דבר הקרוב מאוד להגשמה באלוקות.
יראת הרוממות, לעומתה, באה אל האדם מתוך נשמתו. האדם הישר מכיר בכך שכל מציאותו היא נטף קטן מהאור האלוקי הזורח על ההויה, והוא מוצא את חוזקו רק בקישורו אל מקור חיים נורא זה. דוקא מתוך כך, נולדת בו תביעה חזקה להיעשות שלם יותר, ולהתאים את דרכי חייו עם הרצון האלוקי, שהוא מקור החיים העצמיים. בראייה זו, המשמעת לדברי התורה דווקא מעצימה את האישיות העצמית, כיוון שנותן התורה הוא מקור חייו של האדם ולא כוח זר השולט עליהם. יראת הרוממות היא שראויה לפיכך למקום מרכזי. יראת העונש מוסיפה על גביה תבלין, שכן היא שומרת על האדם ממשיכות חיצוניות העלולות לבלבל אותו ומשאירה אותו נאמן לנשמתו האלוקית, אבל לא היא הכוח המרכזי המניע את יחס האדם לקב"ה ותורתו.
יהי רצון שנתמלא בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה בקדושת היראה המגדילה את אור נשמתנו בקרבנו, ומתוך כך נזכה להיישרת המעשים, לטוב לנו ולישראל כל הימים.
