הרב חיים גנץ
מצוות התלויות בקדושת הארץ
עיקרו של ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות, הוא התאריך המפריד בין שנות המעשר, שאין מעשרין משנה לחברתה, ולהבדיל בין שנת מעשר-שני למעשר-עני. פירות שחנטו, דהיינו שהגיעו לשליש גידולם עד ט"ו בשבט, נידונים כשנה שעברה, ושחנטו לאחר ט"ו בשבט - נידונים כשנה הבאה.
ט"ו בשבט הפך להיות יום חגה של א"י, מפני שהמצוות התלויות בארץ, יסודן ושורשן הוא קדושת הארץ, הבאה לידי ביטוי בקדושת פירותיה, ובמצוות הנוהגות בהם
כיון שכך, הפך ט"ו בשבט להיות יום חגה של א"י, מפני שהמצוות התלויות בארץ, יסודן ושורשן הוא קדושת הארץ, הבאה לידי ביטוי בקדושת פירותיה, ובמצוות הנוהגות בהם.
נחוץ להבהיר את הביטוי "מצוות התלויות בארץ". המצוות - הן התלויות ועומדות בזכות קדושתה של הארץ, ואין קדושתה של הארץ תלויה בקדושת המצוות. ואפילו בזמן שהמצוות התלויות בארץ אינן נוהגות, קיימת וקבועה היא קדושתה של הארץ לכל מעלותיה, ובכלל אלו - למצוות כיבושה וישיבתה.
לגבי מצוות כיבוש א"י לגבולותיה, כתב הרמב"ן (במצווה ד' בהוספותיו לספר המצוות של הרמב"ם) שמצווה זו נוהגת בכל הדורות, ואפילו בזמן גלות (שהמצוות התלויות בארץ לא נוהגות). וכן לגבי מצוות הישיבה בארץ, נפסק ב"שולחן-ערוך" (פתחי תשובה לאבה"ע סימן ע"ה סק"ו) שבני-זוג יכולים לכפות זה את זה לעלות לא"י גם בזמן הזה. המשמעות של הלכות אלו היא, שבא"י ישנה קדושה עצמית, ומחמת קדושה זו קבעו חז"ל ואמרו: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים - זו א"י", דהיינו שקדושה זו -חיים היא לנו, ומבלעדיה אנו כמו עצמות יבשות נטולות חיים, והחיים הגלותיים הם כפרכוסים דמיוניים ניסיים, כשאנו מתפקדים נטולי נשמת-חיים, עד הגיענו אל "חיי נשמות אויר ארצך" (ריה"ל).
קדושת חיים יסודית זו קובעת את חייו הבסיסיים של אדם-מישראל - בא"י, וכופה הוא את בן-זוגו לעלות אליה. על פי זה מובנים דברי הרמב"ן (לויקרא יח,כה) שכתב שגם המצוות שאינן תלויות בארץ, מתקיימות באמת ופועלות כראוי על נפש אדם-מישראל רק בארץ ישראל, וקיום מצוות במצב המרוסק והמבולבל של הגלות, הינו רק כתזכורת, שלא נשכח את המצוות בהגיענו לארץ.
וישראל מאמינים, מחבקים ומנשקים את עפרה של א"י (ר' אבא היה מנשק סלעי עכו - כתובות קיד), מתקנים את חטא המאיסה בארץ-חמדה, ושבים בעז"ה לגאולה שלמה בגבורה גדולה. ה' עוז לעמו יתן, ומתוך כך יברכהו בשלום.
עיקרו של ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות, הוא התאריך המפריד בין שנות המעשר, שאין מעשרין משנה לחברתה, ולהבדיל בין שנת מעשר-שני למעשר-עני. פירות שחנטו, דהיינו שהגיעו לשליש גידולם עד ט"ו בשבט, נידונים כשנה שעברה, ושחנטו לאחר ט"ו בשבט - נידונים כשנה הבאה.
ט"ו בשבט הפך להיות יום חגה של א"י, מפני שהמצוות התלויות בארץ, יסודן ושורשן הוא קדושת הארץ, הבאה לידי ביטוי בקדושת פירותיה, ובמצוות הנוהגות בהם
כיון שכך, הפך ט"ו בשבט להיות יום חגה של א"י, מפני שהמצוות התלויות בארץ, יסודן ושורשן הוא קדושת הארץ, הבאה לידי ביטוי בקדושת פירותיה, ובמצוות הנוהגות בהם.
נחוץ להבהיר את הביטוי "מצוות התלויות בארץ". המצוות - הן התלויות ועומדות בזכות קדושתה של הארץ, ואין קדושתה של הארץ תלויה בקדושת המצוות. ואפילו בזמן שהמצוות התלויות בארץ אינן נוהגות, קיימת וקבועה היא קדושתה של הארץ לכל מעלותיה, ובכלל אלו - למצוות כיבושה וישיבתה.
לגבי מצוות כיבוש א"י לגבולותיה, כתב הרמב"ן (במצווה ד' בהוספותיו לספר המצוות של הרמב"ם) שמצווה זו נוהגת בכל הדורות, ואפילו בזמן גלות (שהמצוות התלויות בארץ לא נוהגות). וכן לגבי מצוות הישיבה בארץ, נפסק ב"שולחן-ערוך" (פתחי תשובה לאבה"ע סימן ע"ה סק"ו) שבני-זוג יכולים לכפות זה את זה לעלות לא"י גם בזמן הזה. המשמעות של הלכות אלו היא, שבא"י ישנה קדושה עצמית, ומחמת קדושה זו קבעו חז"ל ואמרו: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים - זו א"י", דהיינו שקדושה זו -חיים היא לנו, ומבלעדיה אנו כמו עצמות יבשות נטולות חיים, והחיים הגלותיים הם כפרכוסים דמיוניים ניסיים, כשאנו מתפקדים נטולי נשמת-חיים, עד הגיענו אל "חיי נשמות אויר ארצך" (ריה"ל).
קדושת חיים יסודית זו קובעת את חייו הבסיסיים של אדם-מישראל - בא"י, וכופה הוא את בן-זוגו לעלות אליה. על פי זה מובנים דברי הרמב"ן (לויקרא יח,כה) שכתב שגם המצוות שאינן תלויות בארץ, מתקיימות באמת ופועלות כראוי על נפש אדם-מישראל רק בארץ ישראל, וקיום מצוות במצב המרוסק והמבולבל של הגלות, הינו רק כתזכורת, שלא נשכח את המצוות בהגיענו לארץ.
וישראל מאמינים, מחבקים ומנשקים את עפרה של א"י (ר' אבא היה מנשק סלעי עכו - כתובות קיד), מתקנים את חטא המאיסה בארץ-חמדה, ושבים בעז"ה לגאולה שלמה בגבורה גדולה. ה' עוז לעמו יתן, ומתוך כך יברכהו בשלום.
