הרב אמציה גנץ
לאן נעלמה התורה במעמד הר סיני?
פרק י"ט בספר שמות מפרט לנו בחגיגיות מיוחדת את ההכנות למתן תורה. כל חידוש דורש הכנה, הבאה ומעמידה את העם במקום הראוי,כדי שיוכל לקלוט את העומד להתרחש. מה באמת הולך להתרחש? לכאורה מתן תורה.
אך כשנקרא את הפרק נמצא שהתורה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת. צריך לכבס לטהר ולהתכונן ליום השלישי; ומה יהיה אז? "ירד כבוד ה' על הר סיני" - יותר מזה לא מבואר.
הדבר היחיד שנאמר לבני ישראל, הוא מה שנאמר למשה במצרים "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" דווקא העבודה הודגשה ולא מתן תורה.
פסוק אחד יכול ללמד על העשוי לקרות"ויבא משה ויספר לעם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".מהו "אשר דבר ה'?" התרגלנו לפרש זאת על התורה העומדת להינתן, אך לכך היה יותר מתאים לכתוב ידבר ה' בלשון עתיד.
רש"י בסוף פרשת משפטים כותב שמשה סיפר לעם על מצות פרישה, על ז' מצוות בני נח ועל מצוות שנצטוו במרה. אלו ואלו מצוות שכבר היו ידועות לעם, ועל כך אמרו כל אשר דיבר ה' (בעבר) נעשה ונשמע.
מהי השייכות של המצוות שכבר נצטוו בהן למתן תורה? הרי מצוות אלו כבר ידועות, ומה טעם בחזרה עליהן?
לעומת "התורה" שנסתרת בפרשה,הכתוב מדגיש דבר אחר "כי ביום השלישי ירד ה' על הר סיני". זוהי ההתרחשות הגדולה שעומדת לקרות, ואליה מתכוננים. פגישה היסטורית בין שמים וארץ. אם עד עכשיו הופיע ה' ביציאת מצרים, היינו הנהגת העולם, עכשיו כביכול השכינה עצמה יורדת לעולם.
כשבאו צנחנים לשיחה אצל הרב צבי יהודה זצ"ל, אמר להם כי הצניחה הראשונה בהיסטוריה היתה במעמד הר סיני, "ירד כבוד ה'"...
כמובן לירידת כבוד ה' יש גם צד שני -המקבלים, כיצד פועלת השראת שכינה זו בנו. אנו המקבלים פותחים את אוזננו לשמוע את קול ה', וממילא נכרתת ברית בין שמים לארץ.
עיקר המעמד איננו במילים שיאמרו בו אלא במהותו. שמיעת קול ה', "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך "גם אם העם בסופו של דבר יבחר לשמוע את התוכן -המילים מפי משה.
למעשה התורה ניתנה למשה לא במעמד הר סיני, אלא במשך ארבעים הימים שאחריו.
"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני? רז שמלאכי השרת משתמשים בו" - זהו הרז, הגישה אל דבר ה' לא מתוך הסתכלות אנושית על הפרטים,אלא מתוך שמיעה והתבטלות לדבר ה', וממילא קבלת הפרטים.
ממילא מובנת קבלת המצוות הידועות כבר לעם כהכנה למתן תורה. עיקר המעמד אינו בחידוש מצוות, אלא ביצירת החיבור המיוחד של המשפיע והמקבל, ורק מתוך כך מופיעות גם המצוות. העם מעמיד את עצמו בעמדה של הקשבה וקבלה ובכך מתכונן למעמד הגדול.
את הנקודה הזאת בדיוק הדגישו חז"ל כשדרשו "נעשה ונשמע" דווקא על מצוות שעדיין לא נצטוו ואינן ידועות להן,שהרי העניין אחד: בני ישראל הופכים להיות מצווים ומקבלים ללא תנאי. "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני? רז שמלאכי השרת משתמשים בו" - זהו הרז, הגישה אל דבר ה' לא מתוך הסתכלות אנושית על הפרטים,אלא מתוך שמיעה והתבטלות לדבר ה', וממילא קבלת הפרטים.
"אמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". קודם הר סיני היו האבות מקיימים את המצוות כאינם מצווים ועושים, החידוש הגדול במתן תורה הוא הציווי, ההתבטלות מפני דבר ה', וממילא המחויבות לעשות רצונו.
שבועות הוא כעין היום טוב שהבטיח רב יוסף (העיוור) לעשות כשיאמרו לו שעיוור חייב במצוות משום שגדול המצווה ועושה. אף על פי שה"אינו מצווה" עושה מעשיו בהתנדבות, ועל פניו נראה שהוא הגדול. סוף סוף אין במעשיו התבטלות למצווה, אלא בחירה מקרית לעשות כרצונו.
בנקודה זו מסביר ה'שפת אמת' את חטא נדבו אביהו.
חטא נדב ואביהו מתבאר על ידי חז"ל "שהורו הלכה בפני רבם". מדייק השפת אמת בדבריהם: "אמרו שהורו הלכה,א"כ נראה שכיונו להלכה אמיתית. אבל ההלכה רק עפ"י התורה וציווי משהרבינו שר התורה, כמו שכתוב בכל מקום הלכה למשה מסיני. והם כיונו הטעם וההלכה בלי הציווי ונחסר להם עיקר כח ההתקרבות שהוא בכוח הבורא".
זהו מה שגנזו לנו חז"ל בנוסח ברכת המצוות "אשר קידשנו במצוותיו וצוונו" - ההכנה העיקרית לעשיית המצווה היא לזכור שהמצווה באה מאת המצווה ולא מצידנו ומהבנתנו. כמובן שמתוך כך גם ניתן ללמוד ולהוסיף טעמים על מנת שהציווי לא יהיה כדבר זר לנו, אלא דבר נאה ומתקבל.
פרק י"ט בספר שמות מפרט לנו בחגיגיות מיוחדת את ההכנות למתן תורה. כל חידוש דורש הכנה, הבאה ומעמידה את העם במקום הראוי,כדי שיוכל לקלוט את העומד להתרחש. מה באמת הולך להתרחש? לכאורה מתן תורה.
אך כשנקרא את הפרק נמצא שהתורה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת. צריך לכבס לטהר ולהתכונן ליום השלישי; ומה יהיה אז? "ירד כבוד ה' על הר סיני" - יותר מזה לא מבואר.
הדבר היחיד שנאמר לבני ישראל, הוא מה שנאמר למשה במצרים "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" דווקא העבודה הודגשה ולא מתן תורה.
פסוק אחד יכול ללמד על העשוי לקרות"ויבא משה ויספר לעם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".מהו "אשר דבר ה'?" התרגלנו לפרש זאת על התורה העומדת להינתן, אך לכך היה יותר מתאים לכתוב ידבר ה' בלשון עתיד.
רש"י בסוף פרשת משפטים כותב שמשה סיפר לעם על מצות פרישה, על ז' מצוות בני נח ועל מצוות שנצטוו במרה. אלו ואלו מצוות שכבר היו ידועות לעם, ועל כך אמרו כל אשר דיבר ה' (בעבר) נעשה ונשמע.
מהי השייכות של המצוות שכבר נצטוו בהן למתן תורה? הרי מצוות אלו כבר ידועות, ומה טעם בחזרה עליהן?
לעומת "התורה" שנסתרת בפרשה,הכתוב מדגיש דבר אחר "כי ביום השלישי ירד ה' על הר סיני". זוהי ההתרחשות הגדולה שעומדת לקרות, ואליה מתכוננים. פגישה היסטורית בין שמים וארץ. אם עד עכשיו הופיע ה' ביציאת מצרים, היינו הנהגת העולם, עכשיו כביכול השכינה עצמה יורדת לעולם.
כשבאו צנחנים לשיחה אצל הרב צבי יהודה זצ"ל, אמר להם כי הצניחה הראשונה בהיסטוריה היתה במעמד הר סיני, "ירד כבוד ה'"...
כמובן לירידת כבוד ה' יש גם צד שני -המקבלים, כיצד פועלת השראת שכינה זו בנו. אנו המקבלים פותחים את אוזננו לשמוע את קול ה', וממילא נכרתת ברית בין שמים לארץ.
עיקר המעמד איננו במילים שיאמרו בו אלא במהותו. שמיעת קול ה', "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך "גם אם העם בסופו של דבר יבחר לשמוע את התוכן -המילים מפי משה.
למעשה התורה ניתנה למשה לא במעמד הר סיני, אלא במשך ארבעים הימים שאחריו.
"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני? רז שמלאכי השרת משתמשים בו" - זהו הרז, הגישה אל דבר ה' לא מתוך הסתכלות אנושית על הפרטים,אלא מתוך שמיעה והתבטלות לדבר ה', וממילא קבלת הפרטים.
ממילא מובנת קבלת המצוות הידועות כבר לעם כהכנה למתן תורה. עיקר המעמד אינו בחידוש מצוות, אלא ביצירת החיבור המיוחד של המשפיע והמקבל, ורק מתוך כך מופיעות גם המצוות. העם מעמיד את עצמו בעמדה של הקשבה וקבלה ובכך מתכונן למעמד הגדול.
את הנקודה הזאת בדיוק הדגישו חז"ל כשדרשו "נעשה ונשמע" דווקא על מצוות שעדיין לא נצטוו ואינן ידועות להן,שהרי העניין אחד: בני ישראל הופכים להיות מצווים ומקבלים ללא תנאי. "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני? רז שמלאכי השרת משתמשים בו" - זהו הרז, הגישה אל דבר ה' לא מתוך הסתכלות אנושית על הפרטים,אלא מתוך שמיעה והתבטלות לדבר ה', וממילא קבלת הפרטים.
"אמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". קודם הר סיני היו האבות מקיימים את המצוות כאינם מצווים ועושים, החידוש הגדול במתן תורה הוא הציווי, ההתבטלות מפני דבר ה', וממילא המחויבות לעשות רצונו.
שבועות הוא כעין היום טוב שהבטיח רב יוסף (העיוור) לעשות כשיאמרו לו שעיוור חייב במצוות משום שגדול המצווה ועושה. אף על פי שה"אינו מצווה" עושה מעשיו בהתנדבות, ועל פניו נראה שהוא הגדול. סוף סוף אין במעשיו התבטלות למצווה, אלא בחירה מקרית לעשות כרצונו.
בנקודה זו מסביר ה'שפת אמת' את חטא נדבו אביהו.
חטא נדב ואביהו מתבאר על ידי חז"ל "שהורו הלכה בפני רבם". מדייק השפת אמת בדבריהם: "אמרו שהורו הלכה,א"כ נראה שכיונו להלכה אמיתית. אבל ההלכה רק עפ"י התורה וציווי משהרבינו שר התורה, כמו שכתוב בכל מקום הלכה למשה מסיני. והם כיונו הטעם וההלכה בלי הציווי ונחסר להם עיקר כח ההתקרבות שהוא בכוח הבורא".
זהו מה שגנזו לנו חז"ל בנוסח ברכת המצוות "אשר קידשנו במצוותיו וצוונו" - ההכנה העיקרית לעשיית המצווה היא לזכור שהמצווה באה מאת המצווה ולא מצידנו ומהבנתנו. כמובן שמתוך כך גם ניתן ללמוד ולהוסיף טעמים על מנת שהציווי לא יהיה כדבר זר לנו, אלא דבר נאה ומתקבל.
