הרב נדב פרידמן
על היחס המיוחד להידור מצוות הביכורים
מצוות הביכורים זכתה ליחס מיוחד שלא מצאנו אותו במצוות אחרות. בכל המצוות התורה מלמדת את גוף המצווה, ויחד עם המצווה יש הנחיה כללית של 'הידור המצווה' שאותו לומדים מהפסוק "זה א-לי ואנוהו" - 'התנאה לפניו במצוות', וכל אחד מהדר את המצווה לפי טעמו ויכולתו. לעומת זה, בביכורים מצאנו פרק משניות שלם שעוסק בדרך שבה מקשטים את סלי הביכורים, וב'עסק' הגדול שנעשה בזמן הבאתם לירושלים.
"העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה... והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם…"
העלאת הבכורים נעשתה ברוב-עם ובשמחה גדולה: "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר…וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם…"
מדוע זכתה מצווה זו ליחס כל כך מיוחד ולכבוד גדול?
יש מהפרשנים שביארו שמצווה זו מקדשת ומעלה את כל מדרגות החיים לשורשן העליון
חז"ל דורשים על הפסוק "בראשית ברא אלוקים": "ר' חייא בשם ר' מתנא אומר: בזכות שלשה דברים נברא העולם: בזכות ביכורים, בזכות מעשרות, ובזכות חלה".נשאלת השאלה: מהו עניינם המיוחד של הביכורים שעבורם נברא העולם?
יש מהפרשנים שביארו שמצווה זו מקדשת ומעלה את כל מדרגות החיים לשורשן העליון. כל עמלו של האדם בעבודת האדמה, טרדת הפרנסה וקיום המשפחה, יכולים להיעשות גם מצד ההרגל האנושי הפשוט. אולם בשעה שכל אחד עולה עם הביכורים לבית המקדש, הרי הוא מרומם את כל ערכי החיים אל מקור החיים שבמקדש, וכל מפעל החיים שלו אינו נערך רק בערך האנושי הנמוך אלא הוא מקבל את ערכו האלוקי הקדוש. או-אז - כל עמלו, קיום משפחתו וחייו מתקדשים ומתעלים.
מוסיף ה'שם משמואל', שאפילו התשוקות והתאוות הנמוכות שבאדם מתרוממות ומצטרפות לעבודת ה'.שהרי אדם היורד לשדהו ורואה תאנה שביכרה, מיד מתעורר בו חשק לאכלה, אחרי כל מה שהתייגע והתאמץ בגידולה. אז מתעורר בו רגש של הכרת טובה לרבונו של עולם על כל העזרה והברכה שהקב"ה משפיע עליו, ובשמחה עצומה הוא "קושר עליו גמי" ומסמן את הפרי שאותו יעלה למקדש, שהוא המובחר והראשון והיקר בעיניו, לקיים מצווה זו. בכך הוא מרומם אפילו את תשוקותיו, ואותו חשק של אכילה הופך להיות חשק של עליה למקדש.
עפי"זניתן להבין שמצווה כזו, שעל ידה מתרוממים כל כוחות החיים ונקשרים בשורשם, ואפילו הכוחות הנמוכים ביותר, בשבילה נברא העולם, לתקן ולרומם את החיים ולקדשם. וכלשון ה'שם משמואל': "אכן עוד גדולה מזו היתה מצוות ביכורים. היינו, שלא די שעקרו את החלק הרע מקרבם, אלא עוד הוסיפו להפוך הרע לטוב וחושך לאור ומר למתוק."
הקישור לעבודת האדמה בא"י לא רק שאינו מצמצם את הדעת, אלא להפך, עבודת האדמה מחברת אותנו אל החיים הטבעיים המקוריים שלנו, מלאי התום והטוהר, ומתוך קדושתה של הארץ אנו מתמלאים בחיוניות ורעננות ישראלית. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".
עניין נוסף בולט במצוות הביכורים, והוא הכבוד לעבודת האדמה בארץ ישראל.
המשנה במסכת ביכורים אומרת: "כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר..." וביחד עלו לירושלים. מהי המשמעות של אותה התכנסות ביחד סביב המצווה?
מבאר הרב קוק זצ"ל, שכאן מודגש הבדל מהותי בין ישראל ואומות העולם. אצל אומות העולם אנשי החקלאות והאדמה נחשבים לפחותים ופרימיטיביים, ואילו אנשי המסחר והעסקים הבאים במגע עם תרבויות אחרות, הם ה'מתקדמים', בעלי דעה רחבה, והם בני המעמד הגבוה בחברה.
אולם בעם ישראל המבנה הפוך. משום שבישראל, אמנם השאיפה להרחבת הדעת והחכמה ודאי מרכזית,אך שאיפתנו היא לבנות דעה טהורה, לדעת את ה', "ומלאה הארץ דעה את ה'",וקדושה וטהרה ישראליות-מקוריות לא יכולות להבנות מתוך מגע תדיר עם אוה"ע. משום שהמגע עם התרבויות החיצוניות לא רק שאינו מפתח אותנו, אלא הוא פוגם ופוגע עמוק בשאיפות הקודש של עם הקודש. אדרבה, ככל שנתרכז ונדבק בארצנו, ב"אוירא דארץ ישראל מחכים", כך יותר נחכים ונתפתח בחכמת הקודש המיוחדת והעליונה.
הקישור לעבודת האדמה בא"י לא רק שאינו מצמצם את הדעת, אלא להפך, עבודת האדמה מחברת אותנו אל החיים הטבעיים המקוריים שלנו, מלאי התום והטוהר, ומתוך קדושתה של הארץ אנו מתמלאים בחיוניות ורעננות ישראלית. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".
החיבור לאדמת הארץ אינו שייך רק לדורות הראשונים, אלא הוא שאיפת העתיד: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". זאת, לעומת המסחר עם אומות העולם שפוגם בטהרת הדעת וגורם לכניסת סיגים ותרבויות שיש בהם גסות ושפלות רוח, וכן מתחים גדולים ועצבנות הפוגעים בבריאות החיים. לכן כדי לכבד ולהעריץ את עבודת האדמה היו מתכנסים אנשי המעמד ועולים יחד עם הפירות בשמחה לירושלים.
אלא שאם מצוות הביכורים מקפלת בתוכה יסודות כ"כ חשובים, מדוע אין לכך ביטוי בכמות הפירות הנדרשת למצווה? הרמב"ן אומר שמעיקר הדין גרגר אחד של ענבים יכול לפטור כרם שלם!
אלא שעלינו לדעת שככל שעוסקים בעניינים איכותיים, כך הכמות מאבדת את משמעותה הבלעדית. דווקא הדברים היותר גדולים איכותית - קטנים הם בכמות, בבחינת "פרשה קטנה שכלגופי תורה תלויים בה".
לאור הדברים, ניתן להבין שכדי לכבד את הנטייה לרומם את כל ערכי החיים, מתחתיות ארץ עד רום רקיע; וכן כדי לכבד את הקשר העמוק לאדמת קדשנו, שהיא ארץ חיינו, ע"י עבודתה והקשר הממשי עמה; שכל אלו מקופלים במצוות הביכורים, על-כן נעשתה בכבוד ובשמחה כ"כ גדולה, וקשטוה בכל מיני קישוטים, על מנת לרומם נטיות אלו ולהעמידן במרכז החיים.
וגם אם אין לנו בית מקדש ולא ביכורים, מתוך שנעמיד ערכים אלו בבסיס חיינו נזכה לבנין הבית ובנין ירושלים במהרה בימינו, אמן.
מצוות הביכורים זכתה ליחס מיוחד שלא מצאנו אותו במצוות אחרות. בכל המצוות התורה מלמדת את גוף המצווה, ויחד עם המצווה יש הנחיה כללית של 'הידור המצווה' שאותו לומדים מהפסוק "זה א-לי ואנוהו" - 'התנאה לפניו במצוות', וכל אחד מהדר את המצווה לפי טעמו ויכולתו. לעומת זה, בביכורים מצאנו פרק משניות שלם שעוסק בדרך שבה מקשטים את סלי הביכורים, וב'עסק' הגדול שנעשה בזמן הבאתם לירושלים.
"העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה... והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם…"
העלאת הבכורים נעשתה ברוב-עם ובשמחה גדולה: "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר…וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם…"
מדוע זכתה מצווה זו ליחס כל כך מיוחד ולכבוד גדול?
יש מהפרשנים שביארו שמצווה זו מקדשת ומעלה את כל מדרגות החיים לשורשן העליון
חז"ל דורשים על הפסוק "בראשית ברא אלוקים": "ר' חייא בשם ר' מתנא אומר: בזכות שלשה דברים נברא העולם: בזכות ביכורים, בזכות מעשרות, ובזכות חלה".נשאלת השאלה: מהו עניינם המיוחד של הביכורים שעבורם נברא העולם?
יש מהפרשנים שביארו שמצווה זו מקדשת ומעלה את כל מדרגות החיים לשורשן העליון. כל עמלו של האדם בעבודת האדמה, טרדת הפרנסה וקיום המשפחה, יכולים להיעשות גם מצד ההרגל האנושי הפשוט. אולם בשעה שכל אחד עולה עם הביכורים לבית המקדש, הרי הוא מרומם את כל ערכי החיים אל מקור החיים שבמקדש, וכל מפעל החיים שלו אינו נערך רק בערך האנושי הנמוך אלא הוא מקבל את ערכו האלוקי הקדוש. או-אז - כל עמלו, קיום משפחתו וחייו מתקדשים ומתעלים.
מוסיף ה'שם משמואל', שאפילו התשוקות והתאוות הנמוכות שבאדם מתרוממות ומצטרפות לעבודת ה'.שהרי אדם היורד לשדהו ורואה תאנה שביכרה, מיד מתעורר בו חשק לאכלה, אחרי כל מה שהתייגע והתאמץ בגידולה. אז מתעורר בו רגש של הכרת טובה לרבונו של עולם על כל העזרה והברכה שהקב"ה משפיע עליו, ובשמחה עצומה הוא "קושר עליו גמי" ומסמן את הפרי שאותו יעלה למקדש, שהוא המובחר והראשון והיקר בעיניו, לקיים מצווה זו. בכך הוא מרומם אפילו את תשוקותיו, ואותו חשק של אכילה הופך להיות חשק של עליה למקדש.
עפי"זניתן להבין שמצווה כזו, שעל ידה מתרוממים כל כוחות החיים ונקשרים בשורשם, ואפילו הכוחות הנמוכים ביותר, בשבילה נברא העולם, לתקן ולרומם את החיים ולקדשם. וכלשון ה'שם משמואל': "אכן עוד גדולה מזו היתה מצוות ביכורים. היינו, שלא די שעקרו את החלק הרע מקרבם, אלא עוד הוסיפו להפוך הרע לטוב וחושך לאור ומר למתוק."
הקישור לעבודת האדמה בא"י לא רק שאינו מצמצם את הדעת, אלא להפך, עבודת האדמה מחברת אותנו אל החיים הטבעיים המקוריים שלנו, מלאי התום והטוהר, ומתוך קדושתה של הארץ אנו מתמלאים בחיוניות ורעננות ישראלית. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".
עניין נוסף בולט במצוות הביכורים, והוא הכבוד לעבודת האדמה בארץ ישראל.
המשנה במסכת ביכורים אומרת: "כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר..." וביחד עלו לירושלים. מהי המשמעות של אותה התכנסות ביחד סביב המצווה?
מבאר הרב קוק זצ"ל, שכאן מודגש הבדל מהותי בין ישראל ואומות העולם. אצל אומות העולם אנשי החקלאות והאדמה נחשבים לפחותים ופרימיטיביים, ואילו אנשי המסחר והעסקים הבאים במגע עם תרבויות אחרות, הם ה'מתקדמים', בעלי דעה רחבה, והם בני המעמד הגבוה בחברה.
אולם בעם ישראל המבנה הפוך. משום שבישראל, אמנם השאיפה להרחבת הדעת והחכמה ודאי מרכזית,אך שאיפתנו היא לבנות דעה טהורה, לדעת את ה', "ומלאה הארץ דעה את ה'",וקדושה וטהרה ישראליות-מקוריות לא יכולות להבנות מתוך מגע תדיר עם אוה"ע. משום שהמגע עם התרבויות החיצוניות לא רק שאינו מפתח אותנו, אלא הוא פוגם ופוגע עמוק בשאיפות הקודש של עם הקודש. אדרבה, ככל שנתרכז ונדבק בארצנו, ב"אוירא דארץ ישראל מחכים", כך יותר נחכים ונתפתח בחכמת הקודש המיוחדת והעליונה.
הקישור לעבודת האדמה בא"י לא רק שאינו מצמצם את הדעת, אלא להפך, עבודת האדמה מחברת אותנו אל החיים הטבעיים המקוריים שלנו, מלאי התום והטוהר, ומתוך קדושתה של הארץ אנו מתמלאים בחיוניות ורעננות ישראלית. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".
החיבור לאדמת הארץ אינו שייך רק לדורות הראשונים, אלא הוא שאיפת העתיד: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". זאת, לעומת המסחר עם אומות העולם שפוגם בטהרת הדעת וגורם לכניסת סיגים ותרבויות שיש בהם גסות ושפלות רוח, וכן מתחים גדולים ועצבנות הפוגעים בבריאות החיים. לכן כדי לכבד ולהעריץ את עבודת האדמה היו מתכנסים אנשי המעמד ועולים יחד עם הפירות בשמחה לירושלים.
אלא שאם מצוות הביכורים מקפלת בתוכה יסודות כ"כ חשובים, מדוע אין לכך ביטוי בכמות הפירות הנדרשת למצווה? הרמב"ן אומר שמעיקר הדין גרגר אחד של ענבים יכול לפטור כרם שלם!
אלא שעלינו לדעת שככל שעוסקים בעניינים איכותיים, כך הכמות מאבדת את משמעותה הבלעדית. דווקא הדברים היותר גדולים איכותית - קטנים הם בכמות, בבחינת "פרשה קטנה שכלגופי תורה תלויים בה".
לאור הדברים, ניתן להבין שכדי לכבד את הנטייה לרומם את כל ערכי החיים, מתחתיות ארץ עד רום רקיע; וכן כדי לכבד את הקשר העמוק לאדמת קדשנו, שהיא ארץ חיינו, ע"י עבודתה והקשר הממשי עמה; שכל אלו מקופלים במצוות הביכורים, על-כן נעשתה בכבוד ובשמחה כ"כ גדולה, וקשטוה בכל מיני קישוטים, על מנת לרומם נטיות אלו ולהעמידן במרכז החיים.
וגם אם אין לנו בית מקדש ולא ביכורים, מתוך שנעמיד ערכים אלו בבסיס חיינו נזכה לבנין הבית ובנין ירושלים במהרה בימינו, אמן.
