הרב חיים גנץ
'נעשה ונשמע' כתופעה של התבגרות
על הפסוק בפרשת "משפטים": "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אמר ר' אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו? כתיב "ברכו ה' מלאכיו, גבורי כח עושי דברו,לשמוע בקול דברו" – בתחילה "עושי דברו", ואח"כ "לשמוע" (שבת פח).
לעומת דברי שבח אלו מספרת הגמרא(כתובות קיב,א) שרבי זירא רצה לעלות מבבל לארץ ישראל, ולא מצא ספינה לעבור את הנהר, מה עשה? עבר על עץ דק המונח מצד לצד בנהר, כשהוא אוחז מעליו חבל דק. ראה אותו צדוקי אחד ואמר לו: "עם פזיז אתם,שהקדמתם פיכם לאוזניכם, ועדיין בפזיזותיכם אתם עומדים". הצדוקי ביקר את קבלת התורה של ישראל, לפי ששמעו את .התכנים העומדים ביסודה של העשייה, והמצדיקים אותה. גם את החיפזון להגיע לארץ ישראל שלא בדרך מקובלת ניתח כפזיזות, שהיא – לדעתו,תכונה לאומית ישראלית
אנו מתבגרים לקבל תורה גדולה. שהקול הפנימי שלנו מחבר אותנו אליה. בוודאות נחרצת אנו אומרים: "נעשה!" כיוון שאנו חלק מדבר ה' הגדול המוביל את המציאות כולה לעילויה ולחשיפת טיבעה העצמי
אופיינית היא ביקורת זו לדורנו זה- רוח החרות המשיבה את דורנו לתחיה, גורמת לתחושה של חוזק גם במישור האישי, באופן שבו אדם נוטה שלא לקבל תכתיבים, אלא רק את הדברים שעברו את שבט ביקורתו. מזווית ראיה זו, הקדמת "נעשה" ל"נשמע" נראית כפזיזות הנובעת מחולשה.
תפיסה זו הנראית בוגרת, באמת, בילדותיות יסודה. ילד קטן שיכור מתחושת החיים שלו באופן כזה, שמה שמורגש וחי בקרבו– רק הוא קיים. מחשבת – בוסר זו כשמתפתחת ומתרחבת, נראית כפי שנראית המתירנות בדורנו , שלשיטתה אין שום גבולות ושום ערכים שהאדם נדרש לראות את עצמו כחלק מהם, אלא האדם הוא המרכז – והעולם סביבו.
אנו מתבגרים לקבל תורה גדולה, שהקול הפנימי שלנו מחבר אותנו אליה. בוודאות נחרצת אנו אומרים: "נעשה!" כיוון שאנו חלק מדבר ה' הגדול המוביל את המציאות כולה לעילויה ולחשיפת טיבעה העצמי. דבר ה' אינו מתחיל ואינו תלוי רק בתובנה האנושית הקצרה שלנו, כי הוא נובע מהמקור האלוקי האינסופי, הקביעה- "נעשה", נובעת מכך שאנו שייכים ונפעלים מדבר ה' עליון זה, הפונה אלינו ועובר דרכנו, ובזכות החבור שלנו לדבר ה' דרך העשייה, אנו זוכים לשמוע ולהפנים את הקולות האלוקיים אל תוכנו. אם התורה היתה זרה לנו, צריכים היינו לשמיעה חיצונית כדי להביאה אלינו, אולם כיוון שאנו חלק מתוך דבר ה' הממלא עולם, התורה זורמת בעורקינו ואנו נפתחים אליה ע"י עשייתנו.
כתורה, כן ארץ ישראל מחוברת אלינו בעבותות חיים, וגדולי האומה כרבי זירא, נכספים אליה "תכלית הכוסף" (לשון ריה"ל בספר הכוזרי), למעלה מן המידה המורגלת. זו אינה פזיזות קלת דעת, אלא קשר קודש שיתגלה בעוצמתו במהרה בימינו.
אנו נדרשים היום בתקופה נוראת הוד זאת, להוסיף אומץ וגבורה בחשיפת קשר הקודש של עמנו לארצנו, ע"י חזוק זהותנו הישראלית בהתמסרות לבנין התורה בישראל, כנשמה המשיבה אותנו לתחייתנו השלמה.
על הפסוק בפרשת "משפטים": "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אמר ר' אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו? כתיב "ברכו ה' מלאכיו, גבורי כח עושי דברו,לשמוע בקול דברו" – בתחילה "עושי דברו", ואח"כ "לשמוע" (שבת פח).
לעומת דברי שבח אלו מספרת הגמרא(כתובות קיב,א) שרבי זירא רצה לעלות מבבל לארץ ישראל, ולא מצא ספינה לעבור את הנהר, מה עשה? עבר על עץ דק המונח מצד לצד בנהר, כשהוא אוחז מעליו חבל דק. ראה אותו צדוקי אחד ואמר לו: "עם פזיז אתם,שהקדמתם פיכם לאוזניכם, ועדיין בפזיזותיכם אתם עומדים". הצדוקי ביקר את קבלת התורה של ישראל, לפי ששמעו את .התכנים העומדים ביסודה של העשייה, והמצדיקים אותה. גם את החיפזון להגיע לארץ ישראל שלא בדרך מקובלת ניתח כפזיזות, שהיא – לדעתו,תכונה לאומית ישראלית
אנו מתבגרים לקבל תורה גדולה. שהקול הפנימי שלנו מחבר אותנו אליה. בוודאות נחרצת אנו אומרים: "נעשה!" כיוון שאנו חלק מדבר ה' הגדול המוביל את המציאות כולה לעילויה ולחשיפת טיבעה העצמי
אופיינית היא ביקורת זו לדורנו זה- רוח החרות המשיבה את דורנו לתחיה, גורמת לתחושה של חוזק גם במישור האישי, באופן שבו אדם נוטה שלא לקבל תכתיבים, אלא רק את הדברים שעברו את שבט ביקורתו. מזווית ראיה זו, הקדמת "נעשה" ל"נשמע" נראית כפזיזות הנובעת מחולשה.
תפיסה זו הנראית בוגרת, באמת, בילדותיות יסודה. ילד קטן שיכור מתחושת החיים שלו באופן כזה, שמה שמורגש וחי בקרבו– רק הוא קיים. מחשבת – בוסר זו כשמתפתחת ומתרחבת, נראית כפי שנראית המתירנות בדורנו , שלשיטתה אין שום גבולות ושום ערכים שהאדם נדרש לראות את עצמו כחלק מהם, אלא האדם הוא המרכז – והעולם סביבו.
אנו מתבגרים לקבל תורה גדולה, שהקול הפנימי שלנו מחבר אותנו אליה. בוודאות נחרצת אנו אומרים: "נעשה!" כיוון שאנו חלק מדבר ה' הגדול המוביל את המציאות כולה לעילויה ולחשיפת טיבעה העצמי. דבר ה' אינו מתחיל ואינו תלוי רק בתובנה האנושית הקצרה שלנו, כי הוא נובע מהמקור האלוקי האינסופי, הקביעה- "נעשה", נובעת מכך שאנו שייכים ונפעלים מדבר ה' עליון זה, הפונה אלינו ועובר דרכנו, ובזכות החבור שלנו לדבר ה' דרך העשייה, אנו זוכים לשמוע ולהפנים את הקולות האלוקיים אל תוכנו. אם התורה היתה זרה לנו, צריכים היינו לשמיעה חיצונית כדי להביאה אלינו, אולם כיוון שאנו חלק מתוך דבר ה' הממלא עולם, התורה זורמת בעורקינו ואנו נפתחים אליה ע"י עשייתנו.
כתורה, כן ארץ ישראל מחוברת אלינו בעבותות חיים, וגדולי האומה כרבי זירא, נכספים אליה "תכלית הכוסף" (לשון ריה"ל בספר הכוזרי), למעלה מן המידה המורגלת. זו אינה פזיזות קלת דעת, אלא קשר קודש שיתגלה בעוצמתו במהרה בימינו.
אנו נדרשים היום בתקופה נוראת הוד זאת, להוסיף אומץ וגבורה בחשיפת קשר הקודש של עמנו לארצנו, ע"י חזוק זהותנו הישראלית בהתמסרות לבנין התורה בישראל, כנשמה המשיבה אותנו לתחייתנו השלמה.
