אמרנו שייתכן שהדבר הכי מרכזי בתפילה זה לבוא כמה דקות לפני התפילה ולעשות לה הכנה. ההכנה לתפילה מורכבת משני שלבים מרכזיים- שלב ראשון: לבוא- להיות פה. אתה פה בתפילה? הגעת, או שהראש שלך במקום אחר? השלב השני זה להפנות את הלב, שהלב כולו יפנה אל ד' יתברך.

הפניית כל הלב אל הקב"ה

יש בלב שתי שכבות, וצריך להשתמש בשניהם כי הם יוצרים ביחד פנייה מלאה אל ד' יתברך. לשכבה הראשונה אפשר לקרוא חיצוניות הלב, והיא כוללת את כל עולם הרצון שלנו. אדם מלא בטרדות  ובחסרונות, בתשוקות ובחלומות- הלב שלו רוצה משהו, ואנו צריכים לעורר את הרצונות. בתפילת שמונה עשרה זה אומר- צריך לרצות את ירושלים ואת הדעת, ואם זה בתפילה אישית זה אומר להתפלל על מה שעכשיו מטריד אותך- לבוא ולהראות איך הכל תלוי בקרבת ד' שלך, איך הכל תלוי בפנייה אל ד', בישועת ד', ובקרבת ד' שתביא ברכה ואת הגאולה שנצרכת עכשיו.

עולם הרצון הוא הלב של התפילה, אבל הוא רק השכבה החיצונית שלה. השכבה הפנימית של התפילה והלב, מה שנקרא בחז"ל 'רעותא דליבא', הוא רצון הרצונות של הלב. זה בעצם הרצון של הנשמה- מה שהנשמה נוהה אל ד' יתברך ורוצה את עצם הקרבה. מהזווית הזו, הבקשות הן רק תירוץ כדי להיפגש עם ד'.

השכבה הפנימית של התפילה והלב, מה שנקרא בחז"ל 'רעותא דליבא', רצון הרצונות של הלב, זה בעצם הרצון של הנשמה- מה שהנשמה נוהה אל ד' יתברך ורוצה את עצם הקרבה

ודאי שצריך גם אתהשכבה של הרצון ושל בקשה מסוימת. אבל כל אחד מבין שזה כמו דיבור בפגישה- למרות שצריך נושא לדבר עליו, עיקר העיקרים זה עצם זה שאנחנו ביחד, המפגש העצמי. הנשמה רק רוצה את עצם קרבת ד' והעמידה לפניו, כמו שהרב קוק זצ"ל אומר כמפורסם ש"אין התפלה באה כתקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת".

בצורה מעשית - לעורר לפני התפילה באיזשהו ניגון, או איזה היזכרות ברגעים יקרים של קרבת ד', את המקום הפנימי הנשמתי שרוצה בקרבת ד', ועם זאת לחשוב על הרצונות הסצפציפיים שעכשיו אני הולך לבקש ולעמוד איתם- שניהם ביחד הם ההפניה של כל כולי אל עבר ד' יתברך.

‍