הרב נדב פרידמן
תפילה בעבודת הרגש | הקדמה לתפילה | 04
הגמרא במסכת שבת אומרת: "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה", רבא ראה את רב המנונא שמאריך בתפילתו. "אמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", 'חיי עולם' זה התורה ו'חיי שעה' זה התפילה, "והוא סבר"- רב המנונא סבר "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד". הרב קוק זצ"ל ב'עין איה' שם על הגמרא מסביר, שבאמת לכל אחד מהם(לתורה ולתפילה), אפילו ששניהם הם דברים שבקדושה, יש את האופי המיוחד שלו.
את התורה אנחנו לומדים בשכל, עם המחשבה. היא מרוממת ומזככת את המחשבות שלנו להידבק בחכמה האלוקית. אדם שלומד תורה, יותר ויותר רגיל ומסתגל ללמוד את מחשבת ד', את החכמה האלוקית, ואת זה אנחנו עושים דרך השכל. כשאנחנו מתפללים אנחנו בעצם עוברים למקום אחר- תפילה היא עולם של רגש. עולם של רגש, תפקידו להעלות את הרגשות, את הדמיונות, את הרצונות ואת החוויות שאנו חווים, שגם הם יתעלו ויהיו דבוקים בקב"ה.
דבר נוסף שקשור לעניין הזה, הוא שהתפילה נועדה גם להשריש בתוך הלב, בהרגשה ובחיים, את המחשבות הגבוהות שאנחנו לומדים בתורה. אנו לא רוצים שהמחשבות יישארו רק בעולמות עליונים וממילא לא יהיו קשורים לחיים, אלא אדרבה- התפילה באה לתקוע ולהשריש בנו את כל המחשבות. המבוקש הוא שהאדם יחיה את המחשבות האלה- ישמח בהם, ירצה אותם וישתוקק להם במלוא כוחותיו.
כיוון שיש כאן אופיים שונים- אופי של מחשבה ואופי של רגש, לכן צריך להקדיש לכל אחד את המקום המיוחד שלו. לתורה ולשכל צריך רוגע מהרגש. השכל לא יכול לחשוב ביישוב הדעת, בצלילות, כאשר הרגש מתרגש. כל אחד יכול להרגיש על עצמו שכשהוא מתרגש מאוד, קשה לו לחשוב ולהתרכז. וכן להפך, אדם שנמצא בהתרגשות גבוהה, אם הוא יתחיל לחשוב ההתרגשות תלך ותתקרר. ולכן מלמד אותנו הרב קוק והמהר"ל, שבזמן התפילה צריך לעמעם את המחשבה, לא לחשוב יותר מדי בכל מיני מהלכים שיש לו בתוך התפילה. יש מקום לעשות את זה בעיון תפילה- בלימוד התורה. אבל בזמן התפילה צריך לתת לרגש את כל המרחב שלו, את כל החופש שלו, כדי שאדם בתפילה יגיע באמת להשתפכות הנפש, להתרגשות גבוהה, לקרבת ד' מתוך הרגש.
בזמן התפילה צריך לתת לרגש את כל המרחב שלו, את כל החופש שלו, כדי שאדם בתפילה יגיע באמת להשתפכות הנפש, להתרגשות גבוהה, לקרבת ד' מתוך הרגש.
מתוך כך אנחנו מגיעים גם לעניין של כוונה בתפילה. לכאורה, כוונה בתפילה סותרת את מה שאמרנו עכשיו, כי כוונה זה משהו ששייך למחשבה, ואנחנו מתכוונים בתפילה, וכמו שחז"ל אמרו "תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה".
מלמדים אותנו חז"ל, וזה מופיע ב'נפש החיים', שזה לא שאנחנו מכבים את השכל לגמרי בשעת התפילה, אלא כלשונו-
"ולא זו בלבד שבתיבת 'ברוך אתה' שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה, אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפלה שייך ג"כ זאת הכוונה הקדושה. כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה. היא העולה למעלה מעלה ע"י 'מארי קלין וגדפין דנטלין לה' (מלאכים שנוטלים את המילים ומביאים אותם למעלה)" (נפש החיים שער ב פרק י)
משמעות הדברים שמלמד אותנו בעל 'נפש החיים' היא להיזהר מלחשוב בשעת תפילה בשום מחשבה. התפילה היא זמן לרגש, לא לחשוב מחשבות, אפילו של תורה ומצוות, אלא על תיבות התפילה עצמם- כלומר להתרכז במילים. כל מילה בתפילה נכתבה ברוח הקודש על ידי אנשי כנסת הגדולה, ויש לה משמעות עצומה וסודות עמוקים. הוא ממשיך ואומר שאפילו כוונות האר"י, עם כל הדברים שאף אחד מאתנו כמעט לא מבין בהם, הם כטיפה מן הים לעומת מה שכיוונו בהם אנשי כנסת הגדולה שהיו נביאים. זאת אומרת שכל מילה בתפילה היא דבר עצום. אנחנו לא יכולים לכוון את הכוונות הנשגבות האלה- אנחנו לא נביאים ולא תלמידי האר"י ז"ל, אבל מה שאנחנו יכולים ונדרשים לעשות זה להיכנס עם כל הרגש, עם כל המחשבות וכל החוויה לכל מילה ומילה.
זה המשמעות של כוונה בתפילה. כוונה בתפילה זה לא להכניס מחשבות בתפילה באופן שכבר הרגש לא יוכל לפעול במלוא תוקפו בעוצמתו, אלא הפוך, הכוונות בתפילה הם ההתרכזות בכל מילה ומילה- לחיות אותה, לספוג אותה, לנשום אותה, לעכל אותה, להיכנס אליה עם כל החיים וכל כוחות החיים. על ידי זה, אדרבה, לא רק שהכוונה לא מעמעמת את הרגש, אלא היא מעצימה את הרגש ומגדילה אותו. זוהי העבודה שבלב שחז"ל אומרים עליה "איזוהי עבודה שבלב- זו תפילה". התפילה עניינה היא דבקות. דבקות עצומה בקב"ה בשעת התפילה- דבקות הרגש, המחשבות, הרצונות, השאיפות, והשתוקקות וצימאון עצום להידבק בקב"ה. הכוונות שאנחנו מכוונים בהן עוזרות לנו להבין עוד יותר את המשמעות של כל מילה ומילה שאנחנו אומרים, כדי עוד יותר להעצים את החוויה, ההרגשה והדביקות. זו המשמעות של הכוונה בתפילה, שממילא מוסיפה את הנשמה שבה, כמו שחז"ל אמרו "תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה", הנשמה זה החיות של כל מילה ומילה שכולנו מתמלאים ממנה משתוקקים וצמאים להידבק במילים ומתוך כך כמובן בקב"ה.
הגמרא במסכת שבת אומרת: "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה", רבא ראה את רב המנונא שמאריך בתפילתו. "אמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", 'חיי עולם' זה התורה ו'חיי שעה' זה התפילה, "והוא סבר"- רב המנונא סבר "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד". הרב קוק זצ"ל ב'עין איה' שם על הגמרא מסביר, שבאמת לכל אחד מהם(לתורה ולתפילה), אפילו ששניהם הם דברים שבקדושה, יש את האופי המיוחד שלו.
את התורה אנחנו לומדים בשכל, עם המחשבה. היא מרוממת ומזככת את המחשבות שלנו להידבק בחכמה האלוקית. אדם שלומד תורה, יותר ויותר רגיל ומסתגל ללמוד את מחשבת ד', את החכמה האלוקית, ואת זה אנחנו עושים דרך השכל. כשאנחנו מתפללים אנחנו בעצם עוברים למקום אחר- תפילה היא עולם של רגש. עולם של רגש, תפקידו להעלות את הרגשות, את הדמיונות, את הרצונות ואת החוויות שאנו חווים, שגם הם יתעלו ויהיו דבוקים בקב"ה.
דבר נוסף שקשור לעניין הזה, הוא שהתפילה נועדה גם להשריש בתוך הלב, בהרגשה ובחיים, את המחשבות הגבוהות שאנחנו לומדים בתורה. אנו לא רוצים שהמחשבות יישארו רק בעולמות עליונים וממילא לא יהיו קשורים לחיים, אלא אדרבה- התפילה באה לתקוע ולהשריש בנו את כל המחשבות. המבוקש הוא שהאדם יחיה את המחשבות האלה- ישמח בהם, ירצה אותם וישתוקק להם במלוא כוחותיו.
כיוון שיש כאן אופיים שונים- אופי של מחשבה ואופי של רגש, לכן צריך להקדיש לכל אחד את המקום המיוחד שלו. לתורה ולשכל צריך רוגע מהרגש. השכל לא יכול לחשוב ביישוב הדעת, בצלילות, כאשר הרגש מתרגש. כל אחד יכול להרגיש על עצמו שכשהוא מתרגש מאוד, קשה לו לחשוב ולהתרכז. וכן להפך, אדם שנמצא בהתרגשות גבוהה, אם הוא יתחיל לחשוב ההתרגשות תלך ותתקרר. ולכן מלמד אותנו הרב קוק והמהר"ל, שבזמן התפילה צריך לעמעם את המחשבה, לא לחשוב יותר מדי בכל מיני מהלכים שיש לו בתוך התפילה. יש מקום לעשות את זה בעיון תפילה- בלימוד התורה. אבל בזמן התפילה צריך לתת לרגש את כל המרחב שלו, את כל החופש שלו, כדי שאדם בתפילה יגיע באמת להשתפכות הנפש, להתרגשות גבוהה, לקרבת ד' מתוך הרגש.
בזמן התפילה צריך לתת לרגש את כל המרחב שלו, את כל החופש שלו, כדי שאדם בתפילה יגיע באמת להשתפכות הנפש, להתרגשות גבוהה, לקרבת ד' מתוך הרגש.
מתוך כך אנחנו מגיעים גם לעניין של כוונה בתפילה. לכאורה, כוונה בתפילה סותרת את מה שאמרנו עכשיו, כי כוונה זה משהו ששייך למחשבה, ואנחנו מתכוונים בתפילה, וכמו שחז"ל אמרו "תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה".
מלמדים אותנו חז"ל, וזה מופיע ב'נפש החיים', שזה לא שאנחנו מכבים את השכל לגמרי בשעת התפילה, אלא כלשונו-
"ולא זו בלבד שבתיבת 'ברוך אתה' שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה, אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפלה שייך ג"כ זאת הכוונה הקדושה. כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה. היא העולה למעלה מעלה ע"י 'מארי קלין וגדפין דנטלין לה' (מלאכים שנוטלים את המילים ומביאים אותם למעלה)" (נפש החיים שער ב פרק י)
משמעות הדברים שמלמד אותנו בעל 'נפש החיים' היא להיזהר מלחשוב בשעת תפילה בשום מחשבה. התפילה היא זמן לרגש, לא לחשוב מחשבות, אפילו של תורה ומצוות, אלא על תיבות התפילה עצמם- כלומר להתרכז במילים. כל מילה בתפילה נכתבה ברוח הקודש על ידי אנשי כנסת הגדולה, ויש לה משמעות עצומה וסודות עמוקים. הוא ממשיך ואומר שאפילו כוונות האר"י, עם כל הדברים שאף אחד מאתנו כמעט לא מבין בהם, הם כטיפה מן הים לעומת מה שכיוונו בהם אנשי כנסת הגדולה שהיו נביאים. זאת אומרת שכל מילה בתפילה היא דבר עצום. אנחנו לא יכולים לכוון את הכוונות הנשגבות האלה- אנחנו לא נביאים ולא תלמידי האר"י ז"ל, אבל מה שאנחנו יכולים ונדרשים לעשות זה להיכנס עם כל הרגש, עם כל המחשבות וכל החוויה לכל מילה ומילה.
זה המשמעות של כוונה בתפילה. כוונה בתפילה זה לא להכניס מחשבות בתפילה באופן שכבר הרגש לא יוכל לפעול במלוא תוקפו בעוצמתו, אלא הפוך, הכוונות בתפילה הם ההתרכזות בכל מילה ומילה- לחיות אותה, לספוג אותה, לנשום אותה, לעכל אותה, להיכנס אליה עם כל החיים וכל כוחות החיים. על ידי זה, אדרבה, לא רק שהכוונה לא מעמעמת את הרגש, אלא היא מעצימה את הרגש ומגדילה אותו. זוהי העבודה שבלב שחז"ל אומרים עליה "איזוהי עבודה שבלב- זו תפילה". התפילה עניינה היא דבקות. דבקות עצומה בקב"ה בשעת התפילה- דבקות הרגש, המחשבות, הרצונות, השאיפות, והשתוקקות וצימאון עצום להידבק בקב"ה. הכוונות שאנחנו מכוונים בהן עוזרות לנו להבין עוד יותר את המשמעות של כל מילה ומילה שאנחנו אומרים, כדי עוד יותר להעצים את החוויה, ההרגשה והדביקות. זו המשמעות של הכוונה בתפילה, שממילא מוסיפה את הנשמה שבה, כמו שחז"ל אמרו "תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה", הנשמה זה החיות של כל מילה ומילה שכולנו מתמלאים ממנה משתוקקים וצמאים להידבק במילים ומתוך כך כמובן בקב"ה.
