הרב דוד טורנר
ברכת אבות | עבודת התפילה | 05
אנחנו מתחילים את תפילת שמונה עשרה בברכת אבות, וכהקדמה לה אנחנו אומרים: "ד' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". לפני שאנחנו מתחילים להתפלל, אנחנו מתפללים אל הקב"ה על התפילה עצמה- תיתן לנו את הכוח והרצון להתפלל.
"ד' שפתי תפתח"- בשעת התפילה, אנחנו לא תמיד מגיעים ממקום של אמון ביכולת לבקש מהקב"ה. אנחנו לא תמיד מרגישים את הקשר עם הקב"ה. לפני הכל, אנחנו מעוררים את הצימאון שהקב"ה ייתן לנו את היכולת בכלל להתפלל. אולי גם הניסוח 'ד' שפתי תפתח' אומר שאנחנו מצידנו רק 'נפתחים' אליו, אבל כמו שאנחנו יודעים- "לאדם מערכי לב" ו"מד' מענה לשון". הקב"ה הוא זה שפותח לנו את השפתיים, והוא זה שמדבר דרכנו. יש לנו לפעמים רצונות שמצד עצמם הם מאוד עמומים, אבל יש מין סייעתא דשמיא כזו שבה הקב"ה מדייק אותנו, ומכוון לנו יותר את היכולת להביע מה אנחנו רוצים.
אולי זה קשור לזה שתפילת שמונה עשרה היא תפילה שקשורה ל'תפילה המתמדת של הנשמה', לתפילה של כנסת ישראל, שאנשי כנסת הגדולה- שבתוכם היו נביאים- כתבו אותה. בעצם, התפילה היא איזו המשך של משהו הרבה יותר עמוק ופנימי שהוא בסופו של דבר לא חיצוני לנו, אלא הוא מפתח ומעמיק את התשוקות והגעגועים של כל אחד מאיתנו.
אולי אני אוסיף משהו נוסף, להתחיל את התפילה ב"ד' שפתי תפתח", זה בעצם אומר שהקב"ה מתפלל דרכנו, דרך השפתיים שלנו. אנחנו חוזרים למה שד' אמר- "ישמעאל בני ברכני",וכל מה שמברך רבי ישמעאל את הקב"ה, "שיגולו רחמיך את מידותיך והתנהג עם בניך לפנים משורת הדין", זה תפילה שהרי גם אנחנו מתפללים כל יום. אלא שבעצם מה שאנחנו מתפללים זה מה שהקב"ה מתפלל. הקב"ה משווע לבקשות שלנו, ומשווע שהרצון שלנו יתקיים, וכשאנחנו מתפללים לקב"ה מה שאנחנו רוצים בעומק זה מה שהקב"ה רוצה, אלא שהוא מגלה את הרצון שלו דרכנו. לכן כל התפילה שלנו שאנחנו פונים אל הקב"ה, בצורה עמוקה פנימית אנו מרגישים עד כמה הכל הוא למען שמך, והכל קשור לכבודו של הקב"ה, ורצונו של הקב"ה, ורצונו ורצוננו מתאחדים לאחד.
מכאן אנחנו מתחילים את ברכת האבות. ברכת אבות היא חלק משלוש הברכות הראשונות, כמו שחז"ל אומרים: לעולם יסדר אדם את שבחו של מקום ואחר מכן יתפלל. כשאדם מסדר את שבחו של מקום זה לא חלילה חנופה לפני העיקר שזה הבקשות הפרטיות שלו, אלא זה מכוון קודם כל כלפינו- לשים אותנו ברוממות הגדולה של התפילה- לשים אותנו בחיבור ובקישור הגדול עם הקב"ה בשביל שאחר כך כל התפילות וכל הבקשות שלנו יגיעו מתוך הגובה הגדול הזה שאתו מתחילה התפילה. אפשר ממילא לומר שברכת אבות בצורה כללית עניינה קודם כל להחזיר אותנו למעמד שלנו, למפגש שלנו עם המקור של הכל. כמו שיש 'אבות מלאכות' ו'אבות נזיקין' שזה השורש של הכל, שורשא דכלא חיי- זה הקשר שלנו עם הקב"ה.
'אלוקינו ואלוקי אבותינו'- מאז ומתמיד היה קשר בינינו לבין הקב"ה עוד בשורשים הכי מקוריים של האומה שלנו וממילא הוא חוזר "ומושיע ומגן",ואנחנו קודם כל שמים את המקום העמוק הזה של ההיטפלות והקשר אל הגודל הזה של הקב"ה. אבל כשמתבוננים טוב בברכת אבות, רואים שברכת אבות מתייחסת לא רק בשבחו של הקב"ה , אלא לא פחות מכך היא מתייחסת לשבח של האבות-אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ואז מוזכרים המידות שלהם- גדול גיבור ונורא.
"זוכר חסדי אבות". בעצם, יש איזשהו בחינה מסוימת שבברכת אבות אנחנו חוזרים ומזכירים אל עצמנו מה אנחנו, מה השורש שלנו: "הביטו אל צור חוצבתם". כשאדם נפגש עם הקב"ה, כשהוא הוא צריך גם לעורר גם את האמון שלו בעצמו. 'עצמו' לא במשמעות הפרטית שלו, אלא לאיזה מקום גדול הוא קשור- "לכו אצל אבותיכם"- כמו שאומרים חז"ל על העתיד לבא. אנחנו חוזרים אל המקור שלנו, אל הגדלות שממנה עם ישראל צומח, ומתוך הגדלות הזאת, מהשורש הגדול הזה, ממנו מתחילה כל התפילה. אולי לכך התכוונו חז"ל כשאמרו שאם אדם לא כיוון בכל התפילה יצא ידי חובה, אבל לפחות בברכת אבות יש חובה לאדם להתכוון. זה בעצם אומר: אם אדם לא מתחיל את התפילה מתוך הכוונה של ברכת אבות, מתוך הזיכרון לאיזה מקום הנשמה שלנו שייכת, לגודל הזה, כמעט ודאי שבהמשך התפילה הוא ילך לאיבוד. אבל אם אדם יתחיל את התפילה מתוך השגב הזה, בגדלות הזאת, זה מה שייתן לנו אחר כך את היכולת שכל התפילה תהא בכוונה.
אנחנו חוזרים אל המקור שלנו, אל הגדלות שממנה עם ישראל צומח, ומהגדלות הזאת, מהשורש הגדול הזה, ממנו מתחילה כל התפילה
אולי גם מודגש בברכת אבות ממילא ש'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם'. בני בניהם זה מקום שכבר אנחנו רחוקים כבר מאוד מהאבות, זה לא הבנים כבר, זה בני בנים, זה מקום רחוק מאוד מהמקום הגדול הזה, אבל דווקא הגאולה תגיע לבני בניהם, שגם אם זכות אבות תמה אבל יש משהו נצחי סגולי שקיים באבות שהוא זה שממנו תצמח הישועה שלנו. כל שאר המקומות של התפילה יתברכו מתוך הגדלות הזו.
אנחנו מתחילים את תפילת שמונה עשרה בברכת אבות, וכהקדמה לה אנחנו אומרים: "ד' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". לפני שאנחנו מתחילים להתפלל, אנחנו מתפללים אל הקב"ה על התפילה עצמה- תיתן לנו את הכוח והרצון להתפלל.
"ד' שפתי תפתח"- בשעת התפילה, אנחנו לא תמיד מגיעים ממקום של אמון ביכולת לבקש מהקב"ה. אנחנו לא תמיד מרגישים את הקשר עם הקב"ה. לפני הכל, אנחנו מעוררים את הצימאון שהקב"ה ייתן לנו את היכולת בכלל להתפלל. אולי גם הניסוח 'ד' שפתי תפתח' אומר שאנחנו מצידנו רק 'נפתחים' אליו, אבל כמו שאנחנו יודעים- "לאדם מערכי לב" ו"מד' מענה לשון". הקב"ה הוא זה שפותח לנו את השפתיים, והוא זה שמדבר דרכנו. יש לנו לפעמים רצונות שמצד עצמם הם מאוד עמומים, אבל יש מין סייעתא דשמיא כזו שבה הקב"ה מדייק אותנו, ומכוון לנו יותר את היכולת להביע מה אנחנו רוצים.
אולי זה קשור לזה שתפילת שמונה עשרה היא תפילה שקשורה ל'תפילה המתמדת של הנשמה', לתפילה של כנסת ישראל, שאנשי כנסת הגדולה- שבתוכם היו נביאים- כתבו אותה. בעצם, התפילה היא איזו המשך של משהו הרבה יותר עמוק ופנימי שהוא בסופו של דבר לא חיצוני לנו, אלא הוא מפתח ומעמיק את התשוקות והגעגועים של כל אחד מאיתנו.
אולי אני אוסיף משהו נוסף, להתחיל את התפילה ב"ד' שפתי תפתח", זה בעצם אומר שהקב"ה מתפלל דרכנו, דרך השפתיים שלנו. אנחנו חוזרים למה שד' אמר- "ישמעאל בני ברכני",וכל מה שמברך רבי ישמעאל את הקב"ה, "שיגולו רחמיך את מידותיך והתנהג עם בניך לפנים משורת הדין", זה תפילה שהרי גם אנחנו מתפללים כל יום. אלא שבעצם מה שאנחנו מתפללים זה מה שהקב"ה מתפלל. הקב"ה משווע לבקשות שלנו, ומשווע שהרצון שלנו יתקיים, וכשאנחנו מתפללים לקב"ה מה שאנחנו רוצים בעומק זה מה שהקב"ה רוצה, אלא שהוא מגלה את הרצון שלו דרכנו. לכן כל התפילה שלנו שאנחנו פונים אל הקב"ה, בצורה עמוקה פנימית אנו מרגישים עד כמה הכל הוא למען שמך, והכל קשור לכבודו של הקב"ה, ורצונו של הקב"ה, ורצונו ורצוננו מתאחדים לאחד.
מכאן אנחנו מתחילים את ברכת האבות. ברכת אבות היא חלק משלוש הברכות הראשונות, כמו שחז"ל אומרים: לעולם יסדר אדם את שבחו של מקום ואחר מכן יתפלל. כשאדם מסדר את שבחו של מקום זה לא חלילה חנופה לפני העיקר שזה הבקשות הפרטיות שלו, אלא זה מכוון קודם כל כלפינו- לשים אותנו ברוממות הגדולה של התפילה- לשים אותנו בחיבור ובקישור הגדול עם הקב"ה בשביל שאחר כך כל התפילות וכל הבקשות שלנו יגיעו מתוך הגובה הגדול הזה שאתו מתחילה התפילה. אפשר ממילא לומר שברכת אבות בצורה כללית עניינה קודם כל להחזיר אותנו למעמד שלנו, למפגש שלנו עם המקור של הכל. כמו שיש 'אבות מלאכות' ו'אבות נזיקין' שזה השורש של הכל, שורשא דכלא חיי- זה הקשר שלנו עם הקב"ה.
'אלוקינו ואלוקי אבותינו'- מאז ומתמיד היה קשר בינינו לבין הקב"ה עוד בשורשים הכי מקוריים של האומה שלנו וממילא הוא חוזר "ומושיע ומגן",ואנחנו קודם כל שמים את המקום העמוק הזה של ההיטפלות והקשר אל הגודל הזה של הקב"ה. אבל כשמתבוננים טוב בברכת אבות, רואים שברכת אבות מתייחסת לא רק בשבחו של הקב"ה , אלא לא פחות מכך היא מתייחסת לשבח של האבות-אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ואז מוזכרים המידות שלהם- גדול גיבור ונורא.
"זוכר חסדי אבות". בעצם, יש איזשהו בחינה מסוימת שבברכת אבות אנחנו חוזרים ומזכירים אל עצמנו מה אנחנו, מה השורש שלנו: "הביטו אל צור חוצבתם". כשאדם נפגש עם הקב"ה, כשהוא הוא צריך גם לעורר גם את האמון שלו בעצמו. 'עצמו' לא במשמעות הפרטית שלו, אלא לאיזה מקום גדול הוא קשור- "לכו אצל אבותיכם"- כמו שאומרים חז"ל על העתיד לבא. אנחנו חוזרים אל המקור שלנו, אל הגדלות שממנה עם ישראל צומח, ומתוך הגדלות הזאת, מהשורש הגדול הזה, ממנו מתחילה כל התפילה. אולי לכך התכוונו חז"ל כשאמרו שאם אדם לא כיוון בכל התפילה יצא ידי חובה, אבל לפחות בברכת אבות יש חובה לאדם להתכוון. זה בעצם אומר: אם אדם לא מתחיל את התפילה מתוך הכוונה של ברכת אבות, מתוך הזיכרון לאיזה מקום הנשמה שלנו שייכת, לגודל הזה, כמעט ודאי שבהמשך התפילה הוא ילך לאיבוד. אבל אם אדם יתחיל את התפילה מתוך השגב הזה, בגדלות הזאת, זה מה שייתן לנו אחר כך את היכולת שכל התפילה תהא בכוונה.
אנחנו חוזרים אל המקור שלנו, אל הגדלות שממנה עם ישראל צומח, ומהגדלות הזאת, מהשורש הגדול הזה, ממנו מתחילה כל התפילה
אולי גם מודגש בברכת אבות ממילא ש'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם'. בני בניהם זה מקום שכבר אנחנו רחוקים כבר מאוד מהאבות, זה לא הבנים כבר, זה בני בנים, זה מקום רחוק מאוד מהמקום הגדול הזה, אבל דווקא הגאולה תגיע לבני בניהם, שגם אם זכות אבות תמה אבל יש משהו נצחי סגולי שקיים באבות שהוא זה שממנו תצמח הישועה שלנו. כל שאר המקומות של התפילה יתברכו מתוך הגדלות הזו.
