הברכה השנייה בתפילת שמונה עשרה, היא הברכה המכונה גבורות.

מהי גבורה? יש מספר משמעויות למילה גבורה.

אחת מהם אנו פוגשים במסכת אבות, שם אומרת המשנה: "איזהו גיבור- הכובש את יצרו".

שם ה'גבורה' היא במשמעות של שליטה - מלך הכובש מדינה, מעביר את האחריות והשליטה של המדינה מהמלך הקודם - אליו. הוא בעצם הופך להיות השולט והמנהיג של המדינה אותה הוא כבש. כלומר, משמעות אחת של 'איזהו גיבור הכובש את יצרו', היא: לפעמים היצרים נמשכים ומתפתים לכל מיני כיוונים, האדם נדרש לשלוט בהם, לרסן אותם, לכוון אותם, ולהוביל אותם.

מתוך כך נובעת משמעות נוספת של הגבורה- הגבורה היא החדרה של אידיאלים, של שאיפות גדולות אל תוך המציאות. אחרי שתיארנו בברכה הראשונה את השבח הגדול של הקב"ה שהוא "גומל חסדים טובים, וקונה הכל", ו"מביא גואל לבני בניהם למען שמו אהבה"- כלומר תיאור של חסדים עצומים בקנה מידה אלוקי שהולכים ומושפעים לעולם, עכשיו אנחנו מגיעים לברכה השנייה שהיא המשך של הראשונה - החדרת האידאלים אל תוך המציאות.

אך החדרת החסדים והופעת הגאולה בתוככי המציאות זה דבר בכלל לא פשוט. במציאות יש הרבה כוחות שמתנגדים לחסד האלוקי, לגאולה, ולהופעת שם ד' בעולם - לכן אין זה פשוט להחדיר את כל השאיפות הגדולות ואת כל החסדים האלה לתוך המציאות. לזה נדרשת גבורה אלוקית. הגבורה אלוקית לא מוחקת את המציאות - להפך, היא מחדירה אליה את האידיאלים שנושאים בתוכם את כל החיים האמיתיים, האלוקיים. לעומת מלכי אומות העולם שמתפארים בגבורתם בכמה מדינות הם כבשו, כמה יתומים הם הוסיפו ובשפיכות הדמים העצומה שהם שפכו, אנו אומרים שזוהי גבורה נמוכה של הרג ואבדון. הגבורה האלוקית היא הפוכה - כל הברכה שלנו מתארת חיים, "אתה גיבור לעולם ד' ", והגבורה היא החדרת החסדים לתוככי המציאות.

"מחיה מתים אתה רב להושיע"

יש למושג 'תחיית המתים' כמה משמעויות - יש את תחיית המתים העתידית שתופיע אחרי ימות המשיח, ויש תחיית המתים שנעשית כל הזמן. בכל רגע ורגע יש כוחות נפולים ומדולדלים שמרגישים שהם הגיעו לאבדון ואין להם כבר תקווה,  והקב"ה מחיה אותם. ניתן להבין זאת הן ברמה הפרטית: הוא נותן חיות לכל מיני כוחות שהתייאשנו מהם, והן ברמה הלאומית: עם ישראל נמצא בגלות ועובר תקופה כל כך קשה, עד כדי כך שחושבים שהוא איבד את תקוותו אומות העולם מקווים לסופו - אך הקב"ה מחיה מתים- הוא גואל ומושיע את עם ישראל ממצב של מוות למצב של חיים. כך כל הברכה הזו שמתארת את הגבורה האלוקית, מתארת גבורה שמופיעה בחיים, "מכלכל חיים - בחסד, מחיה מתים - ברחמים רבים". ‍

"סומך נופלים, רופא חולים ומתיר אסורים".

עוד נובע מהכח הזה של תחיית מתים, כלומר הופעת החיים והחסד של הקב"ה, שהקב"ה סומך גם אנשים שנפלו. גם את זה אפשר להבין בשתי משמעויות.

במשמעות הפרטית: לכל אחד מאיתנו יש בחינה שבה הוא אסור ומשועבד. לפעמים האדם משועבד ליצריו או לדברים אחרים. הקב"ה מושיע אותנו ועוזר לנו להשתחרר מכל המאסרים ומכל השיעבודים שאנחנו נתונים בהם, בנתינת הדרור והחופש לפרוץ קדימה ולהביע את כל כוחות החיים שלנו.

באותה מידה זה נכון ברמה הלאומית: הקב"ה סומך נופלים- כלומר סומך את עם ישראל. רופא חולים - עם ישראל לפעמים נגוע בכל מיני מחלות - מחלות תרבותיות וקלקולים: בדעת ומחשבה, בדמיונות והרגשות לא טובים, והקב"ה מרפא את האומה הישראלית ועוזר לה לקום על רגליה. מתוך כך הוא מתיר אסורים- במובן הזה הוא עוזר לנו לצאת מכל המאסרים והכבלים הלאומיים, מהשיעבודים לאומות ולתרבויות אחרות, על מנת שעם ישראל יקום על רגליו במלוא זקיפות קומתו.

"מקיים אמונתו לישני עפר", ממילא ישנה אמונה בכל ההבטחות שנשבע הקב"ה לאבותינו. לכאורה מצד המציאות זה נראה הזוי - וכי יעלה על הדעת שיבנה בית המקדש? יש כל כך הרבה סיבוכים בדרך, כיצד ניתן לשנות את כל המציאות? אבל הקב"ה מקיים אמונתו- זו הגבורה שלו, להוביל את המהלכים האלה גם שהם נראית כבלתי אפשריים מבחינה מעשית.

"מי כמוך בעל גבורות" - אתה הוא בעל הגבורות, וזוהי הגבורה שגם אנחנו צריכים ללכת בה. אם הקב"ה הוא שורש הגבורה, זאת אומרת שאנו צריכים להתמלא באותה הגבורה. מהי אותה גבורה? כמו שאמרנו הגבורה הזו היא גבורה של חיים, של שאיפות ואידיאלים, גבורה שלא נבהלת מהמגבלות של המציאות ומחסומיה וחולשותיה, אלא בזקיפות קומה, באמונה שלמה, בעוז ותעצומות היא פועלת את הישועה והמהלכים שלה מתוך האמת והאמונה שאותה היא מבטאת.

"מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". גם כשד' לפעמים ממית, אנו זוכרים את דברי המהר"ל שאומר שלפני כל הויה יש העדר הקודם לה, גם כשיש מצבים שהם לכאורה סילוק הנראים כמוות, מה שמסתתר בתוכם זה "מצמיח ישועה", שהיא מתוך החושך וההעדר.

"ברוך אתה ד' מחיה המתים", ומתוך כך אנו תפילה שנזכה לתחיית המתים במהרה בימינו אמן.

‍