הרב חיים גנץ
ברכת אתה קדוש | תפילת שמונה עשרה | 07
ברכת 'האל הקדוש', הברכה השלישית, מסיימת את ברכות השבח. הברכה הראשונה- ברכת 'אבות'- היא כנגד אברהם אבינו, 'גבורות'- כנגד יצחק, וברכת 'אתה קדוש'- "והקדישו את קדוש יעקב"- כנגד יעקב. הברכה הראשונה היא הברכה שעוסקת בגדלות ובהופעת הגדלות, כמו אצל אברהם שביטא את גודל העשייה האלוקית שעברה דרכו למרחקים היותר גדולים של העשייה: אהבת הבריות והקריאה בשם ד' בצורה היותר מופלגת. יצחק אבינו- מידתו היא מידת הגבורה. הגבורה היא גבורה של מעלה- באופן חיצוני היא באה לידי ביטוי אצל יצחק בתכונה של פסיביות, לדוגמה- שמשדכים אותו, והוא מברך את יעקב בעל כרחו, אבל בעצם מאחורי הפסיביות יש עמדה של הקשבה לגבורה של מעלה. יצחק נקשר עם מידת הגבורה, כי הוא מפנה מקום לגבורה של מעלה שתעבור דרכו. לכן חז"ל אומרים שסגולת ישראל באה לידי ביטוי ביצחק, כי הוא הצד המוחלט.. תכונת הגבורה הזו, באה לידי ביטוי בזה שכל המציאות המסובכת מתרוממת. הברכה השנייה עוסקת בגבורה של מעלה המטפלת במגרעות ובכשלים במצב שעוסקים בחביקה של כל המציאות גם במצב התחתון שלה.
אולי החלוקה הזו מקבילה לקדושות- קדושה עליונה- 'שמי שמיא' זה הצד העליון, 'קדיש על ארעא'- זה התגלות הסגולה בגבורה של מעלה שבאה לידי ביטוי גם בעולם המורכב והמסובך ומרימה אותו. הקדושה השלישית 'לעולם ולעלמי עלמיא' היא בעצם הביטוי בנו, בתוכנו, בצד היותר מעשי- איך שם שמים בפועל מתגלה על ידינו. יעקב אבינו מביא לידי ביטוי ביחידה אחת את אוהל אברהם ואוהל יצחק, וזה כבר הביטוי של הקדושה.
הקדושה השלישית 'לעולם ולעלמי עלמיא' היא בעצם הביטוי בנו, בתוכנו, בצד היותר מעשי, איך שם שמים בפועל מתגלה על ידינו.
בעצם השילוש הזה מופיע גם בתוך הברכה עצמה של אתה קדוש. 'אתה קדוש' זה עצם הקדושה האלוקית שמזהירה ומאירה אותנו. 'שמך קדוש' זה כבר הגילוי- שם ד' העצמי בא לידי ביטוי ומתגלה במציאות המורכבת שלנו. אנחנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בשקט, כי אנחנו לא תמיד רואים אותו מופיע, אנחנו נפגשים במציאות מסובכת. לפעמים רק בפרספקטיבה של דורות אנחנו רואים איך דבר מסוים שהיה נראה מאוד רחוק מגילוי ד'- הוא בעצם גילוי שם ד'. כמו האנטישמיות ותוצאתה- התפתחות עם ישראל. כשמסתכלים בקטע קצר הכל נעלם, אך במבט יותר רחב מתגלה אלינו שם ד'. אנחנו מתפללים שבעתיד "יהיה ד' אחד ושמו אחד", כלומר שיתגלה איך כל הקדושה העצמית המוזרחת עלינו, גם מתגלה בצורה שקופה וברורה כהופעה של אותה קדושה מקורית. בעתיד כש"ד' אחד" יהיה השם כמו העצמות. כתוצאה מזה ששם ד' מופיע בתוך המציאות, גם אם היא לא גלויה שם ד' בעיקרו מופיע דרך ישראל.
"וקדושים בכל יום יהללוך סלה"- הם ישראל .באמת שם ד' מופיע דרך כל המציאות- כל המציאות מתנהלת ומוציאה אל הפועל את האידיאל האלוקי בעולם. אך באיכותו הרב הוא מופיע דרך הנשמות של עם ישראל. ההוצאה אל הפועל של הקדושה השלישית היא לא רק על 'ארעא עובד גבורתה', שזה 'שמך קדוש', אלא 'לעולם ולעלמי עלמיא'- את עם ישראל "בקדושתך קדשת". את הקדושה האלוקית שהופיעה בנו אנחנו מוציאים אל הפועל בעצמנו. זה שאנחנו על ידי מעשינו מקדשים את שם ד', זה בעצמו שם ד' הגדול. ובכן- אתה קדוש- בעצמותך, והמציאות היא כולה שמך המקודש בנסתר, וקדושים- עם ישראל שבהם הקדושה מתגלה בעצמותם הם בעזרת ד' יהללוך סלה ויוציאו מן הכוח אל הפועל את שמך הקדוש בצורה הגלויה ביותר. המחשבה הזו שמסיימת את ברכות השבח על עם ישראל בקדושתו- וזה אנחנו כל אחד ואחד בעם ישראל כעם, היא גם באמת מרוממת אותנו אל כל לקיחת האחריות במשך כל מעשינו, ומכשירה אותנו באמת להתפלל תפילה הגונה- כשאנחנו יודעים שאנחנו, זה בעצם פסגת השבח של הקב"ה, שיש לו עם קדוש שיכול על ידי מעשיו להוציא מן הכוח אל הפועל את הקדושה האלוקית בעולם.
ברכת 'האל הקדוש', הברכה השלישית, מסיימת את ברכות השבח. הברכה הראשונה- ברכת 'אבות'- היא כנגד אברהם אבינו, 'גבורות'- כנגד יצחק, וברכת 'אתה קדוש'- "והקדישו את קדוש יעקב"- כנגד יעקב. הברכה הראשונה היא הברכה שעוסקת בגדלות ובהופעת הגדלות, כמו אצל אברהם שביטא את גודל העשייה האלוקית שעברה דרכו למרחקים היותר גדולים של העשייה: אהבת הבריות והקריאה בשם ד' בצורה היותר מופלגת. יצחק אבינו- מידתו היא מידת הגבורה. הגבורה היא גבורה של מעלה- באופן חיצוני היא באה לידי ביטוי אצל יצחק בתכונה של פסיביות, לדוגמה- שמשדכים אותו, והוא מברך את יעקב בעל כרחו, אבל בעצם מאחורי הפסיביות יש עמדה של הקשבה לגבורה של מעלה. יצחק נקשר עם מידת הגבורה, כי הוא מפנה מקום לגבורה של מעלה שתעבור דרכו. לכן חז"ל אומרים שסגולת ישראל באה לידי ביטוי ביצחק, כי הוא הצד המוחלט.. תכונת הגבורה הזו, באה לידי ביטוי בזה שכל המציאות המסובכת מתרוממת. הברכה השנייה עוסקת בגבורה של מעלה המטפלת במגרעות ובכשלים במצב שעוסקים בחביקה של כל המציאות גם במצב התחתון שלה.
אולי החלוקה הזו מקבילה לקדושות- קדושה עליונה- 'שמי שמיא' זה הצד העליון, 'קדיש על ארעא'- זה התגלות הסגולה בגבורה של מעלה שבאה לידי ביטוי גם בעולם המורכב והמסובך ומרימה אותו. הקדושה השלישית 'לעולם ולעלמי עלמיא' היא בעצם הביטוי בנו, בתוכנו, בצד היותר מעשי- איך שם שמים בפועל מתגלה על ידינו. יעקב אבינו מביא לידי ביטוי ביחידה אחת את אוהל אברהם ואוהל יצחק, וזה כבר הביטוי של הקדושה.
הקדושה השלישית 'לעולם ולעלמי עלמיא' היא בעצם הביטוי בנו, בתוכנו, בצד היותר מעשי, איך שם שמים בפועל מתגלה על ידינו.
בעצם השילוש הזה מופיע גם בתוך הברכה עצמה של אתה קדוש. 'אתה קדוש' זה עצם הקדושה האלוקית שמזהירה ומאירה אותנו. 'שמך קדוש' זה כבר הגילוי- שם ד' העצמי בא לידי ביטוי ומתגלה במציאות המורכבת שלנו. אנחנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בשקט, כי אנחנו לא תמיד רואים אותו מופיע, אנחנו נפגשים במציאות מסובכת. לפעמים רק בפרספקטיבה של דורות אנחנו רואים איך דבר מסוים שהיה נראה מאוד רחוק מגילוי ד'- הוא בעצם גילוי שם ד'. כמו האנטישמיות ותוצאתה- התפתחות עם ישראל. כשמסתכלים בקטע קצר הכל נעלם, אך במבט יותר רחב מתגלה אלינו שם ד'. אנחנו מתפללים שבעתיד "יהיה ד' אחד ושמו אחד", כלומר שיתגלה איך כל הקדושה העצמית המוזרחת עלינו, גם מתגלה בצורה שקופה וברורה כהופעה של אותה קדושה מקורית. בעתיד כש"ד' אחד" יהיה השם כמו העצמות. כתוצאה מזה ששם ד' מופיע בתוך המציאות, גם אם היא לא גלויה שם ד' בעיקרו מופיע דרך ישראל.
"וקדושים בכל יום יהללוך סלה"- הם ישראל .באמת שם ד' מופיע דרך כל המציאות- כל המציאות מתנהלת ומוציאה אל הפועל את האידיאל האלוקי בעולם. אך באיכותו הרב הוא מופיע דרך הנשמות של עם ישראל. ההוצאה אל הפועל של הקדושה השלישית היא לא רק על 'ארעא עובד גבורתה', שזה 'שמך קדוש', אלא 'לעולם ולעלמי עלמיא'- את עם ישראל "בקדושתך קדשת". את הקדושה האלוקית שהופיעה בנו אנחנו מוציאים אל הפועל בעצמנו. זה שאנחנו על ידי מעשינו מקדשים את שם ד', זה בעצמו שם ד' הגדול. ובכן- אתה קדוש- בעצמותך, והמציאות היא כולה שמך המקודש בנסתר, וקדושים- עם ישראל שבהם הקדושה מתגלה בעצמותם הם בעזרת ד' יהללוך סלה ויוציאו מן הכוח אל הפועל את שמך הקדוש בצורה הגלויה ביותר. המחשבה הזו שמסיימת את ברכות השבח על עם ישראל בקדושתו- וזה אנחנו כל אחד ואחד בעם ישראל כעם, היא גם באמת מרוממת אותנו אל כל לקיחת האחריות במשך כל מעשינו, ומכשירה אותנו באמת להתפלל תפילה הגונה- כשאנחנו יודעים שאנחנו, זה בעצם פסגת השבח של הקב"ה, שיש לו עם קדוש שיכול על ידי מעשיו להוציא מן הכוח אל הפועל את הקדושה האלוקית בעולם.
