הרב אלישע לפיד
ברכת חונן הדעת | תפילת שמונה עשרה | 08
כבר עברנו את שלושת הברכות הראשונות- ברכות השבח, והנה מתחילות ברכות הבקשה. במובן מסוים כבר גמרנו את העיקר- הדיבור על האלוקות העליונה. מה שמכאן והלאה זה בעצם יורד בשבילנו למטה. יכול להיות שנכון יותר להתמקד בשבח הגדול לבורא עולם. מנסח את זה מאוד יפה המבי"ט בחיבור קטנטן שנקרא איגרת דרך ד', שמופיע כנספח להרבה מאוד ספרים. הוא כותב שם שהמצווה היא השבח. האפשרות לבקש היא זכות גדולה- הקב"ה מקשיב. אבל, זה בשבילך- לא תקבל על זה שכר.
האמת היא שיש גם צד אחר לגמרי. ה'מגן אברהם' אומר על דעת הרמב"ם שמצוות תפילה היא מדאורייתא, שהכוונה היא לא לתפילה במלואה- מספיקה בקשה אחת. מדוקדק מדבריו ש'בקשה' דווקא- המצווה מדאורייתא היא דווקא הבקשה. זה מופיעה בצורה הכי חזקה בדברי הרמב"ן- הרמב"ן, לא כמו הרמב"ם, אומר שמצוות תפילה איננה מדאורייתא מלבד בשעת צרה. זאת אומרת- רק כשאתה באמת צריך מצוות תפילה היא דאורייתא. מה זאת אומרת? למה התפילה מדאורייתא, הגדולה יותר, זה המקום של הבקשה, המקום שהוא בשבילנו, שאני זקוק אליו. למה לא המקום הגדול יותר, הטהור יותר, הנקי יותר?
הנקודה היא שדווקא במקום שבו אני חסר, שבו אני זקוק, זה המקום שהעניין האלוקי נכנס הכי בעומק, זה המקום שבו אני הכי יכול להידבק להשתייך ולהתקשר כל כולי אליו. דווקא במקום שאני זקוק וצריך, כשאת החיסרון ונקודת הכאב שלי אני יכול להפנות אליו, זה החיבור העמוק ביותר. אז אני הכי דבוק, הכי קשור,והחיבור הוא הכי מוחלט שיש. האמת שבאופן פרדוכסלי, דווקא היכולת שלנו לצאת מהעולם המוגבל אל האין סוף, אל המקום הלא מוגבל, אל השלמות האינסופית, זה דווקא בנקודת הכאב הכי אישית ופרטית. דווקא שם, במקום שזה נוגע הכי בפנים, זה המקום שבו אני יכול הכי לפנות למעלה, אליו, ולהתחבר הכי גבוה והכי עליון. דווקא מנקודת הכאב, במקום הכי מוגבל, משם אני יכול לפנות להתקשר ולהשתייך אל המקום הכי לא מוגבל, וככה להופיע את השלמות הכי עליונה בעולם החסר- אלו ברכות הבקשה שאנו בתחילתן.
באופן פרדוכסלי, דווקא היכולת שלנו לצאת מהעולם המוגבל אל האין סוף, אל המקום הלא מוגבל, אל השלמות האינסופית, זה דווקא בנקודת הכאב הכי אישית, הכי קטנה, הכי פרטית. דווקא שם, במקום שזה נוגע הכי בפנים, זה המקום שבו אני יכול הכי לפנות למעלה
ובמילה- דווקא הדעת פותחת את ברכות הבקשה. דווקא הדעת פותחת את המקום בו אנחנו חסרים אל מול הדעה הא-לוקית האין סופית השלמה. דווקא בקשת הדעת, כי זה ברור שהמקום בו נמצאים נקודות הכאב הכי אנושות של המין האנושי זה דווקא באותו מקום שדעת אלוקים שלנו חסרה, כל הייסורים, כל הכאב, כל הקנאה, כל החולשות, נובעים מכך שהמבט שלנו איננו בהיר על המציאות, אנחנו לא רואים את גדלות ד' במובן שלם, אנחנו לא רואים את העולם בעיניים האלוקיות הנכונות- ומשם הכל מתחיל-אז הנקודה המרכזית ביותר היא לבקש, היכולת לבקש מעומק הלב, והבקשה העמוקה ביותר היא הדעת- דעת הא-לוקים.
כבר עברנו את שלושת הברכות הראשונות- ברכות השבח, והנה מתחילות ברכות הבקשה. במובן מסוים כבר גמרנו את העיקר- הדיבור על האלוקות העליונה. מה שמכאן והלאה זה בעצם יורד בשבילנו למטה. יכול להיות שנכון יותר להתמקד בשבח הגדול לבורא עולם. מנסח את זה מאוד יפה המבי"ט בחיבור קטנטן שנקרא איגרת דרך ד', שמופיע כנספח להרבה מאוד ספרים. הוא כותב שם שהמצווה היא השבח. האפשרות לבקש היא זכות גדולה- הקב"ה מקשיב. אבל, זה בשבילך- לא תקבל על זה שכר.
האמת היא שיש גם צד אחר לגמרי. ה'מגן אברהם' אומר על דעת הרמב"ם שמצוות תפילה היא מדאורייתא, שהכוונה היא לא לתפילה במלואה- מספיקה בקשה אחת. מדוקדק מדבריו ש'בקשה' דווקא- המצווה מדאורייתא היא דווקא הבקשה. זה מופיעה בצורה הכי חזקה בדברי הרמב"ן- הרמב"ן, לא כמו הרמב"ם, אומר שמצוות תפילה איננה מדאורייתא מלבד בשעת צרה. זאת אומרת- רק כשאתה באמת צריך מצוות תפילה היא דאורייתא. מה זאת אומרת? למה התפילה מדאורייתא, הגדולה יותר, זה המקום של הבקשה, המקום שהוא בשבילנו, שאני זקוק אליו. למה לא המקום הגדול יותר, הטהור יותר, הנקי יותר?
הנקודה היא שדווקא במקום שבו אני חסר, שבו אני זקוק, זה המקום שהעניין האלוקי נכנס הכי בעומק, זה המקום שבו אני הכי יכול להידבק להשתייך ולהתקשר כל כולי אליו. דווקא במקום שאני זקוק וצריך, כשאת החיסרון ונקודת הכאב שלי אני יכול להפנות אליו, זה החיבור העמוק ביותר. אז אני הכי דבוק, הכי קשור,והחיבור הוא הכי מוחלט שיש. האמת שבאופן פרדוכסלי, דווקא היכולת שלנו לצאת מהעולם המוגבל אל האין סוף, אל המקום הלא מוגבל, אל השלמות האינסופית, זה דווקא בנקודת הכאב הכי אישית ופרטית. דווקא שם, במקום שזה נוגע הכי בפנים, זה המקום שבו אני יכול הכי לפנות למעלה, אליו, ולהתחבר הכי גבוה והכי עליון. דווקא מנקודת הכאב, במקום הכי מוגבל, משם אני יכול לפנות להתקשר ולהשתייך אל המקום הכי לא מוגבל, וככה להופיע את השלמות הכי עליונה בעולם החסר- אלו ברכות הבקשה שאנו בתחילתן.
באופן פרדוכסלי, דווקא היכולת שלנו לצאת מהעולם המוגבל אל האין סוף, אל המקום הלא מוגבל, אל השלמות האינסופית, זה דווקא בנקודת הכאב הכי אישית, הכי קטנה, הכי פרטית. דווקא שם, במקום שזה נוגע הכי בפנים, זה המקום שבו אני יכול הכי לפנות למעלה
ובמילה- דווקא הדעת פותחת את ברכות הבקשה. דווקא הדעת פותחת את המקום בו אנחנו חסרים אל מול הדעה הא-לוקית האין סופית השלמה. דווקא בקשת הדעת, כי זה ברור שהמקום בו נמצאים נקודות הכאב הכי אנושות של המין האנושי זה דווקא באותו מקום שדעת אלוקים שלנו חסרה, כל הייסורים, כל הכאב, כל הקנאה, כל החולשות, נובעים מכך שהמבט שלנו איננו בהיר על המציאות, אנחנו לא רואים את גדלות ד' במובן שלם, אנחנו לא רואים את העולם בעיניים האלוקיות הנכונות- ומשם הכל מתחיל-אז הנקודה המרכזית ביותר היא לבקש, היכולת לבקש מעומק הלב, והבקשה העמוקה ביותר היא הדעת- דעת הא-לוקים.
