הרב נדב פרידמן
ככל שנעמיק ונברר את אמונתנו ונתמלא באמונה חיה, רעננה ולוהטת, ולא באמונה קרירה ויבשה, כך תיפולנה חומות הרשע, ויופיע אור חדש על ציון
בעניין עמלק, אנו מוצאים בתורה התייחסות קשה ונוקבת, שלא נמצאת ביחס לעמים אחרים. שלוש מצוות מתוך התרי"ג מתייחסות לעמלק:
א."זכור את אשר עשה לך עמלק"; והיא מצווה תר"ג בספר 'החינוך':"לזכור מה שעשה עמלק".
ב."תמחה את זכר עמלק מתחת השמים"; – מצווה תר"ד: "למחות זרעו מן העולם".
ג."לא תשכח"; - מצווה תר"ה: "שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק".
הרמב"ם בספר המצוות (מצוות לא-תעשה כ"ט) מבאר: "לא תשכח" – "לא תשליך שנאתו ולא תסירנה מנפשך. ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו...ולא תחלש שנאתו".
אותה התורה שכל-כך מטפחת את האהבה לזולת ושוללת שנאה בלב, כאשר הדברים נוגעים לעמלק -שם צריך לעורר תמיד, ולזכור ולהעמיק ולפתח את השנאה, שלא תחלש.
מדוע ביחס לעמלק המצווה היא להשמיד אותו באופן מוחלט, וכן לאבד את זכרו, וכפי שכותבה 'ספרי': "שלא יניח נין ונכד של עמלק, ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים. שלא יאמרו: 'גמל זה של עמלק היה'"?
בכדי לענות, עלינו להעמיק בדמות העמלקית. עמלק איננו עם רגיל ככל העמים. הרבה אויבים היו לעם ישראל במשך ההיסטוריה, ובכל-זאת עמלק שונה מכולם. לעמלק יש שאיפה אחת ויחידה, והיא הכרתת שם ה' ושם ישראל מן העולם, חס ושלום. לצורך מימוש שאיפתו הוא משתמש בכל-מיני שיטות, כפי מה שמתאים בכל דור ובכל זמן. המפגש הראשון שלישראל עם עמלק הוא מיד ביציאה ממצרים. כבר בימיו הראשונים של העם שזה עתה נולד, ומתחיל את שליחותו בעולם, עמלק מזדרז ומנסה להשמידו,משום שהוא מזהה באינטואיציית הרשע שבו, את "הסכנה" הנשקפת לעולם בגאולתו ותקומתו של עם ישראל.
קריעת-ים-סוף חוללה מהפכה עולמית, ולא רק הים נבקע בה, אלא כל תפישות העולם האלילי, והסגידה וההערצה לכוחות הטבע האדירים, גם הם נקרעו והתפוררו כאבק פורח: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו... יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען... בגדול זרועך ידמו כאבן". ידו החזקה וזרועו הנטויה של רבש"ע הופיעה במלוא תוקפה ותפארתה, והתברר לעולם שכל כוחות הטבע העצומים, וכל הממלכות והעולמים כולם כפופים ומונהגים מכח מלכות ה': "מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור".
בעיצומה של סערה עולמית ורעידת אדמה שמערערת את כל המערכות העולמיות וכל תרבויותיהן כתוצאה מקריעת ים סוף, נפתח חלון ההזדמנויות לגאולת העולם, וליציאתו לחירות עולם על ידי עם ישראל, שמוביל ומנצח על כל המהלך. כשהעולם דומה לסיר רותח ותוסס, עמלק חרד לקיומו של הרשעה העולמית, ועושה מסע ארוך של ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה לעצור את "הסחף האמוני" ש"משתולל" בעולם, ומנסה בכל כוחו לצנן ולקרר את הקדרה, ולייבש את הרוח. "אשר קרך בדרך" - דורשים חז"ל:"לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך".
עמלק נוקט בכמה דרכים: דרך אחת היא לנסות להלחם ולהשמיד את ישראל, וגם אם לא יצליח לנצח באופן מוחלט, עצם הפגיעה בהם תשרת את מטרתו, לטעון שכל ההופעה העל-טבעית של ישראל,הרי זה במקרה ואין להתפעל ממנו שהרי הוא סופג אבידות. על-כן הוא מנסה לזנב את הנחשלים, ולטעון שהכל במקרה, ואפשר "להרגע" ולהמשיך לשקוע ברשעו באכזריות: "אשר קרך – לשון מקרה".
דרך נוספת שבה הוא נוקט: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". אומר רש"י:"שהיה חותך את המילות (ערלה) וזורקן כלפי מעלה", ומבטא את זלזולו בברית המילה. מדוע נתפש עמלק דווקא לברית המילה, הרי יש עוד עניינים שיכול היה להתפס אליהם? אלא שברית המילה היא הכח המנוגד ביותר לעמלק. משום שרבש"ע בחר לכרות ברית עם ישראל דווקא במקום הערלה ששם נמצאות נטיות הבשר היותר חזקות, כדי להטביע בנו את השאיפה לקדש ולעדן את כל נטיות החיים ומדרגותיהם, ולהעלותם למקורם הקדוש והטהור שלשמו נוצרו ונבראו.
עם ישראל אינו מסתפק בתיקון חלקי של צדדים מסוימים בעולם, אלא הוא שואף ומופקד לתקן בצורה יסודית את כל העולם במלכות ש-די. ולעומת זאת, עמלק מנסה בערלתו להרעיל אתהעולם בטומאתו. לכן עניין הערלה, האוטמת את העולם מקדושה, הוא עניין מאד מרכזי במלחמה בעמלק. האם מסירים את הערלה ומטהרים ומקדשים את העולם, או שמחזקים את
ערלת הגוף וערלת הלב ושוקעים ברשעה ומסתאבים בה.
"עמלק "הינו לא רק בדורות ההם, אלא זו שיטה שלמה שנמצאת בכל הדורות, וכל עניינה הוא לקרר את העולם מבחינה רוחנית, לייבש אותו ולרוקן את העולם מכל ערך ואידיאל, ובכך לבסס את הרע בעולם.
המלחמה בעמלק היא לא חד-פעמית, אלא היא קבועה ותמידית. לכן התורה כ"כ מקפידה לזכור את אשר עשה בעבר ומה שעושה בהווה בכל רגע, וכפי שבאר הרמב"ם שצריך בכל זמן לעורר ולרענן את השנאה לרשעה העמלקית, ולהלחם בה. רשעה זו מעכבת את תיקון העולם והופעת מלכות ה' בעולם, שאין הכסא והמלכות האלקית מופיעים בשלמות כל עוד הרשעה העמלקית קיימת בעולם.
לפי זה מובנת פסיקתו של הרמב"ם בהל' מלכים, שלאחר שהעם ממנה מלך ומבסס את מלכותו ומתכונן לבניין בית המקדש, יש "תחנת ביניים" לפני בית המקדש, והיא מצוות מחיית עמלק. משום שרק בהסרת הערלה העמלקית מהעולם באופן מוחלט וסופי, נסללת הדרך להשראת שכינה. ורק כשכל הרשעה כולה כעשן תכלה וממשלת הזדון תעבור מן הארץ, אז מלכות ה' וכסא ה' יופיעו בשלמותם, "ומלאהה ארץ דעה את ה'". ככל שנעמיק ונברר את אמונתנו ונתמלא באמונה חיה, רעננה ולוהטת, ולא באמונה קרירה ויבשה, כך תיפולנה חומות הרשע, ויופיע אור חדש על ציון,במהרה בימינו אמן.
ככל שנעמיק ונברר את אמונתנו ונתמלא באמונה חיה, רעננה ולוהטת, ולא באמונה קרירה ויבשה, כך תיפולנה חומות הרשע, ויופיע אור חדש על ציון
בעניין עמלק, אנו מוצאים בתורה התייחסות קשה ונוקבת, שלא נמצאת ביחס לעמים אחרים. שלוש מצוות מתוך התרי"ג מתייחסות לעמלק:
א."זכור את אשר עשה לך עמלק"; והיא מצווה תר"ג בספר 'החינוך':"לזכור מה שעשה עמלק".
ב."תמחה את זכר עמלק מתחת השמים"; – מצווה תר"ד: "למחות זרעו מן העולם".
ג."לא תשכח"; - מצווה תר"ה: "שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק".
הרמב"ם בספר המצוות (מצוות לא-תעשה כ"ט) מבאר: "לא תשכח" – "לא תשליך שנאתו ולא תסירנה מנפשך. ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו...ולא תחלש שנאתו".
אותה התורה שכל-כך מטפחת את האהבה לזולת ושוללת שנאה בלב, כאשר הדברים נוגעים לעמלק -שם צריך לעורר תמיד, ולזכור ולהעמיק ולפתח את השנאה, שלא תחלש.
מדוע ביחס לעמלק המצווה היא להשמיד אותו באופן מוחלט, וכן לאבד את זכרו, וכפי שכותבה 'ספרי': "שלא יניח נין ונכד של עמלק, ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים. שלא יאמרו: 'גמל זה של עמלק היה'"?
בכדי לענות, עלינו להעמיק בדמות העמלקית. עמלק איננו עם רגיל ככל העמים. הרבה אויבים היו לעם ישראל במשך ההיסטוריה, ובכל-זאת עמלק שונה מכולם. לעמלק יש שאיפה אחת ויחידה, והיא הכרתת שם ה' ושם ישראל מן העולם, חס ושלום. לצורך מימוש שאיפתו הוא משתמש בכל-מיני שיטות, כפי מה שמתאים בכל דור ובכל זמן. המפגש הראשון שלישראל עם עמלק הוא מיד ביציאה ממצרים. כבר בימיו הראשונים של העם שזה עתה נולד, ומתחיל את שליחותו בעולם, עמלק מזדרז ומנסה להשמידו,משום שהוא מזהה באינטואיציית הרשע שבו, את "הסכנה" הנשקפת לעולם בגאולתו ותקומתו של עם ישראל.
קריעת-ים-סוף חוללה מהפכה עולמית, ולא רק הים נבקע בה, אלא כל תפישות העולם האלילי, והסגידה וההערצה לכוחות הטבע האדירים, גם הם נקרעו והתפוררו כאבק פורח: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו... יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען... בגדול זרועך ידמו כאבן". ידו החזקה וזרועו הנטויה של רבש"ע הופיעה במלוא תוקפה ותפארתה, והתברר לעולם שכל כוחות הטבע העצומים, וכל הממלכות והעולמים כולם כפופים ומונהגים מכח מלכות ה': "מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור".
בעיצומה של סערה עולמית ורעידת אדמה שמערערת את כל המערכות העולמיות וכל תרבויותיהן כתוצאה מקריעת ים סוף, נפתח חלון ההזדמנויות לגאולת העולם, וליציאתו לחירות עולם על ידי עם ישראל, שמוביל ומנצח על כל המהלך. כשהעולם דומה לסיר רותח ותוסס, עמלק חרד לקיומו של הרשעה העולמית, ועושה מסע ארוך של ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה לעצור את "הסחף האמוני" ש"משתולל" בעולם, ומנסה בכל כוחו לצנן ולקרר את הקדרה, ולייבש את הרוח. "אשר קרך בדרך" - דורשים חז"ל:"לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך".
עמלק נוקט בכמה דרכים: דרך אחת היא לנסות להלחם ולהשמיד את ישראל, וגם אם לא יצליח לנצח באופן מוחלט, עצם הפגיעה בהם תשרת את מטרתו, לטעון שכל ההופעה העל-טבעית של ישראל,הרי זה במקרה ואין להתפעל ממנו שהרי הוא סופג אבידות. על-כן הוא מנסה לזנב את הנחשלים, ולטעון שהכל במקרה, ואפשר "להרגע" ולהמשיך לשקוע ברשעו באכזריות: "אשר קרך – לשון מקרה".
דרך נוספת שבה הוא נוקט: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". אומר רש"י:"שהיה חותך את המילות (ערלה) וזורקן כלפי מעלה", ומבטא את זלזולו בברית המילה. מדוע נתפש עמלק דווקא לברית המילה, הרי יש עוד עניינים שיכול היה להתפס אליהם? אלא שברית המילה היא הכח המנוגד ביותר לעמלק. משום שרבש"ע בחר לכרות ברית עם ישראל דווקא במקום הערלה ששם נמצאות נטיות הבשר היותר חזקות, כדי להטביע בנו את השאיפה לקדש ולעדן את כל נטיות החיים ומדרגותיהם, ולהעלותם למקורם הקדוש והטהור שלשמו נוצרו ונבראו.
עם ישראל אינו מסתפק בתיקון חלקי של צדדים מסוימים בעולם, אלא הוא שואף ומופקד לתקן בצורה יסודית את כל העולם במלכות ש-די. ולעומת זאת, עמלק מנסה בערלתו להרעיל אתהעולם בטומאתו. לכן עניין הערלה, האוטמת את העולם מקדושה, הוא עניין מאד מרכזי במלחמה בעמלק. האם מסירים את הערלה ומטהרים ומקדשים את העולם, או שמחזקים את
ערלת הגוף וערלת הלב ושוקעים ברשעה ומסתאבים בה.
"עמלק "הינו לא רק בדורות ההם, אלא זו שיטה שלמה שנמצאת בכל הדורות, וכל עניינה הוא לקרר את העולם מבחינה רוחנית, לייבש אותו ולרוקן את העולם מכל ערך ואידיאל, ובכך לבסס את הרע בעולם.
המלחמה בעמלק היא לא חד-פעמית, אלא היא קבועה ותמידית. לכן התורה כ"כ מקפידה לזכור את אשר עשה בעבר ומה שעושה בהווה בכל רגע, וכפי שבאר הרמב"ם שצריך בכל זמן לעורר ולרענן את השנאה לרשעה העמלקית, ולהלחם בה. רשעה זו מעכבת את תיקון העולם והופעת מלכות ה' בעולם, שאין הכסא והמלכות האלקית מופיעים בשלמות כל עוד הרשעה העמלקית קיימת בעולם.
לפי זה מובנת פסיקתו של הרמב"ם בהל' מלכים, שלאחר שהעם ממנה מלך ומבסס את מלכותו ומתכונן לבניין בית המקדש, יש "תחנת ביניים" לפני בית המקדש, והיא מצוות מחיית עמלק. משום שרק בהסרת הערלה העמלקית מהעולם באופן מוחלט וסופי, נסללת הדרך להשראת שכינה. ורק כשכל הרשעה כולה כעשן תכלה וממשלת הזדון תעבור מן הארץ, אז מלכות ה' וכסא ה' יופיעו בשלמותם, "ומלאהה ארץ דעה את ה'". ככל שנעמיק ונברר את אמונתנו ונתמלא באמונה חיה, רעננה ולוהטת, ולא באמונה קרירה ויבשה, כך תיפולנה חומות הרשע, ויופיע אור חדש על ציון,במהרה בימינו אמן.
