הרב אמציה גנץ
בין המלכה לתפילה
כשנעיין בתוכן התפילה נראה שאנחנו גם ממליכים את ה', אבל בעיקר מבקשים ממנו שיגלה מלכותו על כל העולם. דבר זה חוזר פעמים מספר: "מלוך על כל העולם כלו בכבודך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", "ובכן תן כבוד ה' לעמך"; כל זה כחלק מהופעת מלכותו. איננו עסוקים רק בקבלת עול מלכות שמים, אלא מתחננים ומתפללים שהמלכות אכן תופיע.
יש לעיין מהו עניינו של השופר.
במבט ראשון, השופר הוא כלי להמלכה, כשם שמצאנו בתנ"ך פעמים רבות שהשופר הוא כלי נגינה, ששימש גם להמלכת מלכים.
כך גם נראה ברור מברכת שופרות עצמה, שמובאים בה פסוקים רבים העוסקים בקול השופר כממליך, כמהלל או כקול המלך בעצמו כביכול, כמו שמצאנו בהר סיני.
בהלכות שופר של ראש השנה מצאנו ראיות לכך שהשופר מבטא תפילה:
א. במסכת ראש השנה (כו ב) נחלקו תנאים מהי צורתו של השופר - פשוט או כפוף, והגמרא מסבירה במה נחלקו התנאים. חד סבר שבראש השנה כמה שמכופף האדם דעת ועדיף, וחד סבר שדווקא כמה שמפשט את דעתו עדיף.
רש"י במקום מסביר שלכל אחד מהם פסוק לשיטתו: לראשון, "והיו עיני ליבי שם" - שופר כפוף; ולשני, "נִשא לבבנו אל כפיים" - שופר פשוט.
שני הפסוקים עוסקים בעניין התפילה,ואכן בגמרא במסכת יבמות נחלקו תנאים כיצד צריך האדם להיות בשעת התפילה - פשוט או כפוף, והובאו לראיה פסוקים אלו.
מוכח מכאן שעניינה של תקיעת שופר הוא תפילה; עד כדי כך שלרמב"ם דין זה הוא אף לעיכובא (יותר מלתפילה).
ב. ראיה שניה ששופר הוא לתפילה, ממה שהגמרא (דף כו) מנמקת מדוע קרן שלפרה פסולה, בנימוק שאין קטגור (פרה, עגל) נעשה סנגור. ואף על פי שכלל זה נאמר רק בתוך קודש הקודשים לגבי בגדי כהן גדול ביום כיפור, "כיון דלזכרון הוא (השופר)דמי כלפנים". שוב מצאנו שהשופר נועד לתפילה ולפנייה כלפי ה'.
ניתן לומר שלשופר שני תפקידים - המלכה ותפילה, וכך לכאורה מצאנו מפורש בדף טז: "אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני, ובמה - בשופר".לכאורה השופר עולה על שניהם, גם על מלכויות וגם על זכרונות. וכך נראה בפשטות.
ברמב"ן מצאנו חידוש גדול. הרמב"ן מקשה על מנהג הגאונים שהיו תוקעים תשר"ת למלכויות, תר"ת לזכרונות ותש"ת לשופרות, והרי מהתורה אנו חייבים בתשע תקיעות, ובדרך זו ברור שחלק מהתקיעות אינן נכונות. ותירץ הרמב"ן שהתקיעות דמעומד על סדר התפילה עיקר עניינן הוא זעקה ותפילה, וכיוון שכך אין נפקא מינה אם זועק כך או כך. וכל מה שמעכב באופן התקיעה הוא בתקיעות דמיושב.
לפי הרמב"ן תקיעות דמעומד הן לשם תפילה וזעקה ותקיעות דמיושב עניינן אחר, ואינו מפורט ברמב"ן.
על פי הרמב"ן ברור שההנחה שהנחנו קודם שברכת מלכויות עניינה המלכה אינה נכונה, שהרי כתב שאפילו התקיעה למלכויות עניינה זעקה, כל שכן הברכה עצמה, ויש לתמוה מהי הזעקה בברכת מלכויות.
כדי לענות על תמיהה זו יש להתבונן בתוכן תפילת ראש השנה.
כשנעיין בתוכן התפילה נראה שאנחנו גם ממליכים את ה', אבל בעיקר מבקשים ממנו שיגלה מלכותו על כל העולם. דבר זה חוזר פעמים מספר: "מלוך על כל העולם כלו בכבודך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", "ובכן תן כבוד ה' לעמך"; כל זה כחלק מהופעת מלכותו. איננו עסוקים רק בקבלת עול מלכות שמים, אלא מתחננים ומתפללים שהמלכות אכן תופיע.
זהו הדבר המיוחד במוסף של ראש השנה. לכאורה זו אינה תפילה אלא אמירת פסוקים, הכרזת האמת המוחלטת המופיעה בתנ"ך,אך בקשתנו היא שהאמת הזו אכן תופיע במציאות שלנו.
באותו כיוון של תפילה למלכות ה', כתב ר' חיים מוולוז'ין בדרשתו לראש השנה שהסיבה שהגלות לא נגמרת היא שבתפילה אנו עוסקים בטעות בצרותינו הפרטיות, במקום להתפלל על צער וגלות השכינה. ומסיים שם: "'וה' נתן קולו לפני חילו'(שנדרש על שופר של ראש השנה), רצונו לומר - מי שמחזיק עצמו כאיש חיל ללחום מלחמת המלך, ומסכן עצמו כדי שיתווסף כבוד למלכו בנצחו את המלחמה, כן אם האדם מוסר עצמו למיתה משום כפרת עוונותיו ולכבוד ה', בזה חוזר להתקשר בשרשו ולעורר בקולו 'קול העליון ונשמע קולו בבואו אל הקודש'".
כשנעיין בתוכן התפילה נראה שאנחנו גם ממליכים את ה', אבל בעיקר מבקשים ממנו שיגלה מלכותו על כל העולם. דבר זה חוזר פעמים מספר: "מלוך על כל העולם כלו בכבודך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", "ובכן תן כבוד ה' לעמך"; כל זה כחלק מהופעת מלכותו. איננו עסוקים רק בקבלת עול מלכות שמים, אלא מתחננים ומתפללים שהמלכות אכן תופיע.
יש לעיין מהו עניינו של השופר.
במבט ראשון, השופר הוא כלי להמלכה, כשם שמצאנו בתנ"ך פעמים רבות שהשופר הוא כלי נגינה, ששימש גם להמלכת מלכים.
כך גם נראה ברור מברכת שופרות עצמה, שמובאים בה פסוקים רבים העוסקים בקול השופר כממליך, כמהלל או כקול המלך בעצמו כביכול, כמו שמצאנו בהר סיני.
בהלכות שופר של ראש השנה מצאנו ראיות לכך שהשופר מבטא תפילה:
א. במסכת ראש השנה (כו ב) נחלקו תנאים מהי צורתו של השופר - פשוט או כפוף, והגמרא מסבירה במה נחלקו התנאים. חד סבר שבראש השנה כמה שמכופף האדם דעת ועדיף, וחד סבר שדווקא כמה שמפשט את דעתו עדיף.
רש"י במקום מסביר שלכל אחד מהם פסוק לשיטתו: לראשון, "והיו עיני ליבי שם" - שופר כפוף; ולשני, "נִשא לבבנו אל כפיים" - שופר פשוט.
שני הפסוקים עוסקים בעניין התפילה,ואכן בגמרא במסכת יבמות נחלקו תנאים כיצד צריך האדם להיות בשעת התפילה - פשוט או כפוף, והובאו לראיה פסוקים אלו.
מוכח מכאן שעניינה של תקיעת שופר הוא תפילה; עד כדי כך שלרמב"ם דין זה הוא אף לעיכובא (יותר מלתפילה).
ב. ראיה שניה ששופר הוא לתפילה, ממה שהגמרא (דף כו) מנמקת מדוע קרן שלפרה פסולה, בנימוק שאין קטגור (פרה, עגל) נעשה סנגור. ואף על פי שכלל זה נאמר רק בתוך קודש הקודשים לגבי בגדי כהן גדול ביום כיפור, "כיון דלזכרון הוא (השופר)דמי כלפנים". שוב מצאנו שהשופר נועד לתפילה ולפנייה כלפי ה'.
ניתן לומר שלשופר שני תפקידים - המלכה ותפילה, וכך לכאורה מצאנו מפורש בדף טז: "אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני, ובמה - בשופר".לכאורה השופר עולה על שניהם, גם על מלכויות וגם על זכרונות. וכך נראה בפשטות.
ברמב"ן מצאנו חידוש גדול. הרמב"ן מקשה על מנהג הגאונים שהיו תוקעים תשר"ת למלכויות, תר"ת לזכרונות ותש"ת לשופרות, והרי מהתורה אנו חייבים בתשע תקיעות, ובדרך זו ברור שחלק מהתקיעות אינן נכונות. ותירץ הרמב"ן שהתקיעות דמעומד על סדר התפילה עיקר עניינן הוא זעקה ותפילה, וכיוון שכך אין נפקא מינה אם זועק כך או כך. וכל מה שמעכב באופן התקיעה הוא בתקיעות דמיושב.
לפי הרמב"ן תקיעות דמעומד הן לשם תפילה וזעקה ותקיעות דמיושב עניינן אחר, ואינו מפורט ברמב"ן.
על פי הרמב"ן ברור שההנחה שהנחנו קודם שברכת מלכויות עניינה המלכה אינה נכונה, שהרי כתב שאפילו התקיעה למלכויות עניינה זעקה, כל שכן הברכה עצמה, ויש לתמוה מהי הזעקה בברכת מלכויות.
כדי לענות על תמיהה זו יש להתבונן בתוכן תפילת ראש השנה.
כשנעיין בתוכן התפילה נראה שאנחנו גם ממליכים את ה', אבל בעיקר מבקשים ממנו שיגלה מלכותו על כל העולם. דבר זה חוזר פעמים מספר: "מלוך על כל העולם כלו בכבודך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", "ובכן תן כבוד ה' לעמך"; כל זה כחלק מהופעת מלכותו. איננו עסוקים רק בקבלת עול מלכות שמים, אלא מתחננים ומתפללים שהמלכות אכן תופיע.
זהו הדבר המיוחד במוסף של ראש השנה. לכאורה זו אינה תפילה אלא אמירת פסוקים, הכרזת האמת המוחלטת המופיעה בתנ"ך,אך בקשתנו היא שהאמת הזו אכן תופיע במציאות שלנו.
באותו כיוון של תפילה למלכות ה', כתב ר' חיים מוולוז'ין בדרשתו לראש השנה שהסיבה שהגלות לא נגמרת היא שבתפילה אנו עוסקים בטעות בצרותינו הפרטיות, במקום להתפלל על צער וגלות השכינה. ומסיים שם: "'וה' נתן קולו לפני חילו'(שנדרש על שופר של ראש השנה), רצונו לומר - מי שמחזיק עצמו כאיש חיל ללחום מלחמת המלך, ומסכן עצמו כדי שיתווסף כבוד למלכו בנצחו את המלחמה, כן אם האדם מוסר עצמו למיתה משום כפרת עוונותיו ולכבוד ה', בזה חוזר להתקשר בשרשו ולעורר בקולו 'קול העליון ונשמע קולו בבואו אל הקודש'".
