הרב אסף קמינצקי
ראשית השנה בעולם התורה
במועדי תשרי אנו עומדים לדין על מעשינו שבעבר, מתכפרים על עוונותינו, ובונים התייחסות חדשה וטהורה יותר לשנה החדשה שתבוא. זוהי ראשיתה האמיתית של השנה עבורנו,ופתיחתה של שנת עשיה חדשה מיד לאחר החגים אינה אלא המשך לה. כשכך הם פני הדברים, מובטח לנו גם שיהיה חותם הקדושה והטהרה טבוע על כל שנת העשיה, הבאה עלינו לטובה.
את שמו של ראש השנה אנו מכירים לראשונה מלשון חכמים במשנה, במסכת ראש השנה: "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון...". בלשון התורה קרוי החג יום תרועה, או יום זכרון תרועה, ולא נאמר כלל שזמנו בראשית השנה; זמנו בתורה הוא באחד לחודש השביעי ותו לא. את היותו של יום זה ראש לשנה למדו חכמים מן הפסוק: "עיני ה' אלֹהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא), שממנו ניתן ללמוד שהזמן בו דן הקב"ה את עולמו הוא ראשית השנה. ממזמורי תהילים למדנו שהחג שבראש החודש השביעי הוא יום הדין, "כי חוק לישראל הוא משפט לאלֹהי יעקב", ואם כן הוא גם יום ראשית השנה.
זיהוי זה בין האחד לחודש השביעי לבין ראש השנה נראה תמוה, שכן לכאורה הוא עומד בסתירה הן לפסוקים מפורשים בתורה והן לסדרי עולם הטבע. את זמנו של חג הסוכות קובעת התורה בפרשת משפטים:"וחג האסיף בצאת השנה", ואם כן אין השנה החולפת מסתיימת עד לחג הסוכות. בנוסף, זמנו של חג האסיף הוא "באספך את מעשיך מן השדה" (שם), או"באספכם את תבואת הארץ" (ויקרא כג), ונמצא אם כן שגם מבחינת סדרי הטבע חודש תשרי הוא זמן של סיום שנה ולא זמן של התחלה. המעגל הטבעי של השנה פותח לכאורה בזמן החרישה והזריעה קודם לירידת הגשם הראשון, ומסתיים בתום העונה היבשה עם גמרא יסוף התבואה מן השדות, בסביבות חג הסוכות. מדוע אם כן קוראים חכמים לחג זה 'ראש השנה', ומדוע אומרת התורה עצמה שהדין הוא ב"ראשית השנה" אם הכוונה היא ליום הדין שבתשרי?
נראה שהתייחסות זו לראש חודש תשרי כראש השנה קשורה לאופי המיוחד של החיים הישראליים, ולמבט המיוחד שלנו על העולם. הגדרת הראש והסוף של השנה אצל עם ישראל אינה זהה לזו שעולה מהתבוננות בעולם הטבע בלבד. מצד עולם הטבע, מחזור גידול שנתי חדש אכן אינו מתחיל אלא עם תומו של המחזור השנתי הקודם - בתום האסיף ופתיחת עונת הגשמים. אך מנקודת המבט הישראלית לְעולם אין ראשיתם של הדברים זהה לתחילת הופעתם הממשית במציאות. ראשיתם של הדברים היא תמיד בעולם המחשבה, קודם להתרחשותם בפועל: "סוף מעשה במחשבה תחילה". כך ברא הקב"ה את העולם, "הסתכל בתורה וברא את העולם", וכך מפרש רש"י, בעקבות דברי חז"ל, את המילים "בראשית ברא אלהים" – בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית. התורה ומחשבתם של ישראל קדמו לעולם, וזוהי ראשיתה האמיתית של הבריאה.
כך הוא גם ביחס לכל שנה ושנה. מנקודת מבטנו כעם ישראל, אם החלה עונת הגשמים אות הוא שראשית השנה עומדת כבר מאחורינו. ראשיתה של השנה אינה עם ראשיתם של הגשמים אלא קודם לכן, בשלב בו מצויה שנה זו עוד במחשבה, בשלב בו היא מתעצבת מבחינה פנימית ונקבע אופיה המיועד לה. קודם כל משגיח הקב"ה עלינו ודן אותנו, "עיני ה' אלֹהיך בה מרשית השנה" (דברים יא), ורק לאחר מכן, לפי תוצאותיו של דין זה, מגיע "ונתתי מטר ארצכם בעתו" (שם). זמן הדין קודם בהכרח לזמן תחילתה המעשית של השנה, והוא הראשית האמיתית שלה, גם אם השנה החולפת עדיין לא הסתיימה לחלוטין.
החודש השביעי בחדשי השנה, כמו היום השביעי בימות השבוע, הוא נקודת זמן של עצירה, בה מסתכמת ונבחנת התקופה שחלפה לאור האידיאל שהיה ראוי להנחותה, ומוכרע אופיה של התקופה שתבוא. במועדי תשרי אנו עומדים לדין על מעשינו שבעבר, מתכפרים על עוונותינו, ובונים התייחסות חדשה וטהורה יותר לשנה החדשה שתבוא. זוהי ראשיתה האמיתית של השנה עבורנו,ופתיחתה של שנת עשיה חדשה מיד לאחר החגים אינה אלא המשך לה. כשכך הם פני הדברים, מובטח לנו גם שיהיה חותם הקדושה והטהרה טבוע על כל שנת העשיה, הבאה עלינו לטובה.
במועדי תשרי אנו עומדים לדין על מעשינו שבעבר, מתכפרים על עוונותינו, ובונים התייחסות חדשה וטהורה יותר לשנה החדשה שתבוא. זוהי ראשיתה האמיתית של השנה עבורנו,ופתיחתה של שנת עשיה חדשה מיד לאחר החגים אינה אלא המשך לה. כשכך הם פני הדברים, מובטח לנו גם שיהיה חותם הקדושה והטהרה טבוע על כל שנת העשיה, הבאה עלינו לטובה.
את שמו של ראש השנה אנו מכירים לראשונה מלשון חכמים במשנה, במסכת ראש השנה: "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון...". בלשון התורה קרוי החג יום תרועה, או יום זכרון תרועה, ולא נאמר כלל שזמנו בראשית השנה; זמנו בתורה הוא באחד לחודש השביעי ותו לא. את היותו של יום זה ראש לשנה למדו חכמים מן הפסוק: "עיני ה' אלֹהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא), שממנו ניתן ללמוד שהזמן בו דן הקב"ה את עולמו הוא ראשית השנה. ממזמורי תהילים למדנו שהחג שבראש החודש השביעי הוא יום הדין, "כי חוק לישראל הוא משפט לאלֹהי יעקב", ואם כן הוא גם יום ראשית השנה.
זיהוי זה בין האחד לחודש השביעי לבין ראש השנה נראה תמוה, שכן לכאורה הוא עומד בסתירה הן לפסוקים מפורשים בתורה והן לסדרי עולם הטבע. את זמנו של חג הסוכות קובעת התורה בפרשת משפטים:"וחג האסיף בצאת השנה", ואם כן אין השנה החולפת מסתיימת עד לחג הסוכות. בנוסף, זמנו של חג האסיף הוא "באספך את מעשיך מן השדה" (שם), או"באספכם את תבואת הארץ" (ויקרא כג), ונמצא אם כן שגם מבחינת סדרי הטבע חודש תשרי הוא זמן של סיום שנה ולא זמן של התחלה. המעגל הטבעי של השנה פותח לכאורה בזמן החרישה והזריעה קודם לירידת הגשם הראשון, ומסתיים בתום העונה היבשה עם גמרא יסוף התבואה מן השדות, בסביבות חג הסוכות. מדוע אם כן קוראים חכמים לחג זה 'ראש השנה', ומדוע אומרת התורה עצמה שהדין הוא ב"ראשית השנה" אם הכוונה היא ליום הדין שבתשרי?
נראה שהתייחסות זו לראש חודש תשרי כראש השנה קשורה לאופי המיוחד של החיים הישראליים, ולמבט המיוחד שלנו על העולם. הגדרת הראש והסוף של השנה אצל עם ישראל אינה זהה לזו שעולה מהתבוננות בעולם הטבע בלבד. מצד עולם הטבע, מחזור גידול שנתי חדש אכן אינו מתחיל אלא עם תומו של המחזור השנתי הקודם - בתום האסיף ופתיחת עונת הגשמים. אך מנקודת המבט הישראלית לְעולם אין ראשיתם של הדברים זהה לתחילת הופעתם הממשית במציאות. ראשיתם של הדברים היא תמיד בעולם המחשבה, קודם להתרחשותם בפועל: "סוף מעשה במחשבה תחילה". כך ברא הקב"ה את העולם, "הסתכל בתורה וברא את העולם", וכך מפרש רש"י, בעקבות דברי חז"ל, את המילים "בראשית ברא אלהים" – בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית. התורה ומחשבתם של ישראל קדמו לעולם, וזוהי ראשיתה האמיתית של הבריאה.
כך הוא גם ביחס לכל שנה ושנה. מנקודת מבטנו כעם ישראל, אם החלה עונת הגשמים אות הוא שראשית השנה עומדת כבר מאחורינו. ראשיתה של השנה אינה עם ראשיתם של הגשמים אלא קודם לכן, בשלב בו מצויה שנה זו עוד במחשבה, בשלב בו היא מתעצבת מבחינה פנימית ונקבע אופיה המיועד לה. קודם כל משגיח הקב"ה עלינו ודן אותנו, "עיני ה' אלֹהיך בה מרשית השנה" (דברים יא), ורק לאחר מכן, לפי תוצאותיו של דין זה, מגיע "ונתתי מטר ארצכם בעתו" (שם). זמן הדין קודם בהכרח לזמן תחילתה המעשית של השנה, והוא הראשית האמיתית שלה, גם אם השנה החולפת עדיין לא הסתיימה לחלוטין.
החודש השביעי בחדשי השנה, כמו היום השביעי בימות השבוע, הוא נקודת זמן של עצירה, בה מסתכמת ונבחנת התקופה שחלפה לאור האידיאל שהיה ראוי להנחותה, ומוכרע אופיה של התקופה שתבוא. במועדי תשרי אנו עומדים לדין על מעשינו שבעבר, מתכפרים על עוונותינו, ובונים התייחסות חדשה וטהורה יותר לשנה החדשה שתבוא. זוהי ראשיתה האמיתית של השנה עבורנו,ופתיחתה של שנת עשיה חדשה מיד לאחר החגים אינה אלא המשך לה. כשכך הם פני הדברים, מובטח לנו גם שיהיה חותם הקדושה והטהרה טבוע על כל שנת העשיה, הבאה עלינו לטובה.
